עדי הזמינה מקומות לקיפצובה, בחג שני, שמזג האויר מאיים אבל אחרי כל השבוע שהייתי חולה החלטתי לזרום.

היה לילה קשוח עם שחר והתארגנות הבוקר הצליחה להוציא אותי מדעתי, עוד לפני שהגענו התחרטתי שקבענו.

הגענו. התחלנו לשוטט בין המתקנים. היה ריק למדיי, כמעט ללא תורים במתקנים ויאללה מכוניות מתנגשות, גלגל ענק, ג’ימבורי בחוץ, בפנים. גלי רצתה מאד שאעלה איתה לרכבת הרים ואני כזכור שונאת רכבות הרים.

אדם התחיל את הבוקר כעוס ויושב בצד. אח”כ הסכים ללכת רק איתי ורק למתקנים מאד ספציפיים, כאלה שלא עולים גבוה מעל פני האדמה, ולא זזים במהירות. התאים לי. כי אני כזכור שונאת רכבות הרים.

בשלב כלשהו כבר התחלנו לזרום בין הילדים והמתקנים. וגלי המשיכה לבקש שאעלה איתה לרכבת הרים.

בתום אחד הסיבובים עם הקטנים, שאלתי את אלדד איפה אדם והוא ענה – עלה לרכבת עם עופר. לא לא, לא מדובר ברכבת הרים אלא ברכבת קטנטנה כזו ישרה ואיטית שנוסעת במרכז הפארק. לבדדדדדד??????? שאלתי אותו. והוא ענה כן! הבטן התהפכה לי, איך הוא נכנס לקרון? מי חגר אותו? איך ייצא? האם זכר את המדרגה בכניסה שקודם מעד עליה? והדופק בהתאם.

הלכתי להציץ, ישבו שני הבנדיטים שקועים בעולמם, משוחחים, מחייכים נהנים. נופפו לי לשלום מרוצים עד השמיים. הרכבת עצרה  אדם ירד ממנה – כן לבד, בלי בעיה כמובן – הציץ החוצה ושאל אותי אם הם יכולים להישאר לעוד סיבוב? אמרתי כן. והוא חזר לקרון לבד, לקח לו רגע לתכנן איך לעלות אבל הוא עלה.

והרכבת החלה בנסיעה. ושוב הם שקעו בשיחה ערה מצחקקים ומנופפים. כן כן אתם מנחשים נכון עמדתי שם ופרצתי בבכי. על מה שהיה ועל מה שיהיה, על כך שהוא נראה בדיוק כמו כל הילדים סביבו.

כשהרכבת עצרה עליתי עליה עם רוני, שחר ודניאל אבל אדם ועופר כבר רצו להרפתקה הבאה, בטוחים בעצמם, שמחים ונהנים. גלי שהתייאשה ממני עלתה עם רני לרכבת הרים וחלפנו על פניהם מספר פעמים.

הסתכלתי על רכבת ההרים, בחנתי את הקצב את גובה העליות ותלילות הירידות, את מספר הסיבובים שהיא עושה ופתאום היה נראה לי שאני מסוגלת.

וכשחיכיתי בתור עם גלי עמדו סביבנו כל כך הרבה ילדים קטנים, כן זו רכבת הרים של ילדים, וצחקתי על עצמי שאני מתה מפחד והם רק רוצים עוד ועוד מהטלטלה הזו.

ועליתי. וישבתי. וחיבקתי את גלי, והודתי לה בלב שלא ויתרה והמשיכה לבקש שאבוא איתה.

והרכבת התחילה לזוז ואמרתי לגלי שזהו אני לא מדברת יותר אז היא צחקה ואמרה שזה עוד לא החלק המפחיד. ובחלק המפחיד עצמתי עיניים ושיננתי את המסלול וידעתי שתכף זה נגמר ויתחיל עוד סיבוב ואחריו הרכבת תעצור ואוכל לרדת.

כשירדנו התחלתי להסביר לגלי שזו אחת הבעיות בלהיות מבוגר, אתה מבין יותר מדיי את הסכנות. אז היא חייכה אליי ואמרה: העיקר שניסית? ועכשיו בואי לאבובים.

ובדרך ראיתי את אדם ועופר מרחפים על אחד המתקנים ואמרתי לעצמי שמי שחווה את רכבת ההרים של החיים יכול להתמודד עם זו של הילדים.