31.3.2025

יומן מלחמה יום #542

נחנקתי.

אין לי זכות אבל נחנקתי.

לאחר החזרת החטופים האחרונה (שחזרו בארונות) הוצפתי בייאוש, כעס ואכזבה. הספקתי לעבור בין השבעות השונות ולהשתתף בלוויה אחת – אחריה משהו נשבר בי. עוד משהו נשבר. עוד שיא שלילי שחשבתי שלא אגיע אליו, שלא נגיע אליו כולנו.

מאז אין יותר חדשות, אין עדכונים, סגרתי מדפים, צללתי למילואים ועוד כמה עניינים – אבל לא עם החטופים.

אני כועסת עבורם, מתביישת עבורנו ומתוסכלת כל כך – שנגמרו לי המילים.

לא חיבקתי אותן ולא הגעתי לכיכר , לא נפגשתי לקפה ולא ביקרתי במטה. כועסת על שהם לא כאן, שלא עושים כלום כדי להחזיר את כל ה 59, שעסוקים בלפרק אותנו מבפנים, כאילו חסר מי שמנסה לפרק אותנו מבחוץ.

ועוד חג מגיע ושוב אין חשק לחגוג. ושוב מצאתי את עצמי מזמינה טיסה רחוק רחוק.

בארוחה המשפחתית בשישי אמרתי משהו שאולי הפעם נישאר בחול קצת יותר – “ננזפתי” ע”י המשפחה – לא עוזבים את הארץ. זה נכון אבל איך למען השם אפשר לחיות ככה?

חיבוק לישי אהובה. אין לי מילים.