(נכתב במסגרת המסע של עמותת “זיכרון מנחם” ללונדון)

שפע – שום דבר לא מקרי.

כשהגענו לכיכר טרפלגר חיפשנו ספסל לשבת עליו, מצאנו ובדרך עצרנו ליד המזרקה. כשהגענו סוף סוף לספסל נעמדה לידינו אישה מבוגרת והסתכלה על הפליזים הירוקים שלנו.
הבנתי מיד שהיא ישראלית.
היא התיישבה לידינו וראיתי את העצב בעיניה.
אי שם במהלך השירות הצבאי שלי למדתי לזהות את המבט הזה שטומן בחובו כאב גדול, את כאב האובדן.
אלדד קם לרגע והיא מיד ניצלה את ההזדמנות ושאלה אם אנחנו נמצאים בטיול, עניתי שכן. היה לי ברור שהיא מבינה שזה לא טיול רגיל אבל נתתי לה להוביל את השיחה.
אצלי זה מורכב היא אמרה ולקחה נשימה עמוקה.
מה זה הארגון שלכם? כולכם עובדים יחד?
הסברתי.
כן גם אני פה בגלל זה היא אמרה ועיניה התמלאו דמעות.
הבת שלי
סרטן המעי הגס.
מי חולה אצלך שאלה?
הבן הבכור שלי
בן כמה הוא?
יהיה בן 7 ביום ראשון.
גם שלי צעירה. אמרה.
היא גרה פה? שאלתי
כן. כבר 25 שנה, למדה פה משפטים, הכירה את בעלה ונשארה.
יש לה 3 ילדים, הקטנה בת 12.
האמהות, חשבתי לעצמי, משאירה בעיננו את הילדים צעירים, תמיד. אבל יותר כשהם חולים.
בספטמבר הארור מלמלה….
רק באוגוסט היו בארץ חגגו לי 80 ובספטמבר גילו לה. שלב 4.
נעתקה נשמתי
את ההבנה שהצלחתי להדחיק כשאמרה שזה במעי הגס, לא הצלחתי לבלוע כשאמרה שלב 4.
הבנתי שהסיכויים שלה קלושים, היא הבינה שהבנתי.
אבל זה לא הכל היא המשיכה.
כשגילו את המחלה נתנו לה כימותרפיה, אחרי 10 ימים היא קיבלה אירוע מוחי קשה.
הם הגזימו היא אמרה בכאב
נתנו לה יותר מדיי.
הגוף שלה לא עמד בזה.
עכשיו היא לא מוכנה לשמוע על כימותרפיה. והיה ברור למה היא מתכוונת.
שוחחנו עוד קצת
שתי נשים, שתי אמהות, קרובות כאילו תמיד הכרנו, אך תהום החיים ביננו.
כשנפרדנו איחלתי לה שיקרה להם נס.

האישה הזו לא במקרה התיישבה לידי.
אישה בת למעלה מ 80 שמגיעה שוב ושוב, מישראל למרכז לונדון, אמא שמטפלת בבתה,

אני לא בטוחה שאני יודעת לדייק את השיעור שהיא נשלחה ללמד אותי, אני יכולה לומר שהבוקר תכננתי לכתוב על שפע.
שפע של חום, נתינה, מזון ומתנות
שפע של הסחות דעת, שמחה פרגון ואהבה
והאישה הזו הזכירה גם את שפע הכאב שהולך יד ביד עם כל הטוב הזה.
ואת הדברים שעלינו להודות עליהם.