כל היום רץ לי בראש השיר לעזוב מפרוזן.
משהו בין ציפיה לתקווה.

בשבוע שעבר קבעתי להיום שיחה עם האונקולוגית, בלי להתייחס לתאריך.
בשיחה, שהתקיימה טלפונית,
היא אמרה שהם מאד מאד מאד מאד מרוצים מהמצב.
*מבחינתה* אנחנו אחרי הכל
הגידול קטן
אין זכר לציסטה והדימום נספג.
היא ציינה שמבחינה אונקולוגית אדם יכול לחזור לפעילות מלאה (שיעורי ספורט, טרמפולינה וכו).
אישרה לעשות את הניתוח בעיניים ולהתחיל בהורמון הגדילה.
הmri הבא יהיה 3 חודשים אחרי שנתחיל את ההורמון.

כששקלתי לשחרר את כל המגננות,
היא חזרה ואמרה שהכל יכול להשתבש, שצריך לזכור שהיא מדברת מבחינה אונקולוגית, אבל הפגיעה בראייה היא קשה ועדיין נמשכת, דורשת תשומת לב וזהירות רבה. הדגישה שצריך להיות עירנים ולהמשיך לעקוב.
ובקיצור לא הורידה אותי מכוננות.

זה קצת מצחיק כי בשנים האחרונות – לפני המחלה – הייתי בכוננות תמידית, זמינות, נכונות לעזוב הכל ולרוץ למשרד, לבית חולים או גרוע מכך, וכל כך חיכיתי לסיים את השלב הזה בחיי. לשכוח את הפלאפון, להשאיר אותו על שקט, להוציא את השקית של המדים מהאוטו.

הכוננות ההיא אמנם הסתיימה, אך הוחלפה בכוננות אחרת שסופה לא נראה באופק, ואם תופעל בה אזעקת אמת… עזבו אני לא רוצה בכלל לחשוב על זה.

בשבועות האחרונים אדם מביע כמיהה לשוב ולהיות ילד רגיל, לא להיות שונה. עד כדי כך, שבשבוע שעבר העברנו יחד בכיתה שלו פעילות שמטרתה היתה להראות לילדים שכל אחד מהם מתמודד עם אתגר כלשהו – שכולם קצת שונים.

הוא יודע שהוא גיבור, אמיץ, בוגר וחכם. הוא יודע שנותרו בו צלקות ומגבלות, הוא גם יודע שבזכות כל אלה הוא לעולם לא יהיה ילד רגיל – הכמיהה כמו שאני רואה אותה היא לחיים נורמליים.

מנגד,
התקופה האחרונה רוויה בהתפרצויות רגשיות, בכעס, תשישות, פגיעות. שאלות על דברים שקרו בשנה וחצי האלה. עיבוד.

גם אצלינו דברים שהודחקו פורצים, משהו שאיחד אותנו כל הזמן, עכשיו קצת עומד ביננו, כי כל אחד מתמודד עם זה אחרת.

ועוד צירוף מקרים או שלא,
התרחש ביום שישי, כשמקום שמאד רציתי לקיים בו את מסיבת ההודיה חנך סוף סוף מתחם אירועים ואפשר להתחיל לארגן את האירוע הזה.

הפסיכולוגית שלי אמרה לי לא מזמן שאני בטראומה, יחסית לאדם בטראומה מצבי בסך הכל לא רע, אבל יש בי בהחלט צורך ורצון לדבר על אירועי הגידול הזה שוב ושוב ושוב.
בנסיבות אחרות לגמרי אמרתי השבוע שאני לא אחזור להיות מי שהייתי קודם. זה לא משהו רע, קשה לי להסביר בדיוק את ההבדלים בין אז להיום וגם אין לי צורך, זה רק דורש הסתגלות, שלי ושל הסביבה.

ובכל זאת
היום 22.2.22 אנחנו מציינים שנה ליום בו חזרנו לארץ.
יום של שיאים רגשיים מטורפים, בתום תקופה שהיתה רצופת שיאים רגשיים גם ככה.
ודווקא ביום הזה אני בוחרת לנסות להתחיל ולשחרר את הכוננות, הפחד, העצב, הכאב, התסכול, ועוד.

היו לנו גם המון רגעים יפים,
חברויות מדהימות, אהבת אין קץ שעטפה אותנו, התרגשויות, הכרויות חדשות ומשמעותיות, חוויות מרגשות ושיאים של תקווה ואומץ.

באופן סמלי הסרנו הערב מדלת הבית את השלט שתלו עליה לכבודנו לפני שנה.
קצת כמו פלסטר שמוסר מחתך עמוק ומאפשר לו להגליד.

אנחנו יוצאים להתמודדות בשביל אחר, בשביל של קומה 5 בה שוכנת מחלקת עיניים, לא נפרדים מקומה 7 אבל מבינים שעיקר המאמץ עבר למקום אחר.

ואתם
אתכם לא אשחרר לעולם
גם אדם לא
אתם הצבא שלנו,
לשתף, להישען, לבקש, לספר.
אתם העדות למה שעברנו והפרופורציות למה שעוד נעבור.

אז שוב תודה
וניפגש בקרוב במסיבה שלנו.
פרומו: היא תהיה מסיבת שחרור – ולא רק שלי?

❤️