לפי המילון שלווה היא מצב נפשי של רוגע ללא אי-שקט, התרגשות, או הפרעות. זהו מצב שבו האדם חסר דאגות או מתחים.
אני חושבת שרוב הזמן חשתי פה שלווה.
איזושהי נחת רוח. למעט רגעים קלים של היסטריה בעת צעדה ברחובות בלילה או כשאיזה גברבר החליט שיש לי זמן וסבלנות להכיר אותו.
אני אדם חברתי למדיי, אוהבת את האנשים שהתגבשו סביבי מאד אבל הייתי צריכה לנשום לבדות. לא בדידות לבדות.
לא להתחשב בצרכיו של אף אחד
גם לא ברצונות.
לדלג על ארוחות, להחליט שב 18:00 אני נכנסת למיטה לראות סרט בלי שאף אחד יגיד לי אבל את בחול, חבל, בואי נלך לראות איזה כנסיה.

קראתי אתמול ספר של 340 עמודים מתחילתו עד סופו. ישבתי על הגג של המלון בשמש וקראתי.
לא קראתי ספר מאז ששחר ורוני נולדו

לרגעים שכחתי שיש לי המון דברים להתמודד איתם והמון החלטות לקבל.
שכחתי שאני צריכה לקנות לילדים דברים
ושכחתי להזכיר לבית שצריך לשים לאדם רטייה, לוודא שלקח כדורים ולבש חולה כחולה ביום רביעי.
טוב זה שכחתי רק בחלק מהזמן כבל היו ימים שאפילו שכחתי להתקשר לומר להם לילה טוב.
כשעברתי ליד גני שעשועים היתה לי צביטה בלב. קצת מצפון, קצת געגוע, קצת מצפון על שאין געגוע. כל יום משהו אחר.
והנה הגיע היום האחרון,
ביליתי עם ירדן והיה נפלא
ועכשיו זו סתם המתנה כזו לסוף.
כשהאנרגיות כבר במחשבות על מחר ועל המטלות ועל דברים שצריך לטפל בהם.
דיברתי מעט מאד השבוע לא היה עם מי
לא התחשק לי לפתח הכרויות ושיחות, אף אחד לא ענין אותי.
רציתי לשוטט ברחובות
לנשום
להסתכל מסביב
לשמוע מוסיקה

לא סיכמתי
ולא עיכלתי
ולא עיבדתי
ולא שקלתי
ולא החלטתי
עצרתי.
הייתי על hold שבוע
וזה היה נפלא

ועכשיו צריך לאט לאט להפעיל את השרירים בחזרה
(מזל שעשינו מסאז הבוקר) ללחוץ על הכפתור שמניע את המכונה בחזרה.
לאט לאט לשחרר מהעצירה חלק אחרי חלק
רק צריכה שהחלק הראשון שישתחרר יהיה הזיכרון של איפה שמתי את כרטיס החניה של נתבג.