כולם חיכו לאחרי החגים כדי לחזור לשגרה.
אנחנו חזרנו לשניידר.
כולם חיכו לשגרה מובנת, ברורה – לא בהכרח רגועה אבל שגרה.
ואני חוויתי השבוע את אירוע הפרידה הראשון שלי מצהל.
כבר סיכמנו שאני אדם של טקסים – שזה מזל בהינתן העובדה שאני קצינת נפגעים, או אולי הייתי?
חלק א – בחזרה לשניידר
אז ביום שני חזרנו לשניידר, המטרה היתה ביקורת אנדוקרינית אבל הלבשנו על זה פגישות עם המטפלים של קומה 7. הבירוקרטיה הבלתי נסבלת של קופת חולים הפכה את זה מאירוע מתוח שמנגן על העצבים ליום בלתי נסבל.
כשחנינו ליד בית החולים נפל בקבוק השתייה האהוב עליי מהתיק, התגלגל מתחת למכונית חונה ונעצר מתחתיה אבל במקום שאין אליו גישה.
עצרתי את אדם שניסה לרוץ אחריו וניצלתי את ההזדמנות לשיעור זהירות בדרכים.
על הבקבוק (ששמר על המים קרים וטעימים ימים שלמים !!) היה כתוב מלכה עם ציור של ? והתרחקותו מחיי תאמה מאד את התחושה שלי בסוף היום הזה.
כבר כשנכנסנו לבנין הרגשתי מחנק וכשדלתות המעלית נסגרו נהייתה לי בחילה.
הגענו מוקדם כדי להספיק להיפגש עם השיאצו מן שלנו – רביב, אבל הוא התעכב ונוצר מצב שישבנו במסדרון למעלה משעה. אחת מבנות השירות עשתה עם אדם פאזל ואני רדפתי אחרי מכתב מהנוירואונקולוג כדי שיאשרו לנו ט 17 ל MRI של סוף החודש.
וכל הזמן הזה בחילה ומחנק ועצב גדול על כל הילדים שהסתובבו סביבי.
אחרי המתנה הארוכה, פגישה של אדם עם יפעת המטפלת הרגשית וקבלת המכתב המיוחל ירדנו לקומה 3 לאנדו.
מערכת הכריזה לא עבדה, עומס משוגע, כולם צועקים ועצבניים. אחרי חצי שעה קרא לנו למדידה המיוחלת.
אדם המיומן נכנס, עונה לכל השאלות, מוריד סנדלים וצועד אל מד הגובה. פעמים רבות הדלקתי את מצלמת הוידאו ברגע הזה כדי לשמוע שהגיע סוף סוף לגובה מטר- הפעם זה באמת קרה?? הגענו לגובה מטר. המשקל יציב. הסטרואידים עושים את שלהם.
נערכתי רבות לפגישה עם הרופאה, שיחות עם גל, שרטוטים של ההיפופיזה ומה שמעליה, וההורמונים והסימפטומים והכל במטרה להוריד מינונים ולנסות שוב לבדוק אם ההיפופיזה התאוששה מעט ואולי נוכל לשנות את גזרת התרופות לכל החיים.
אבל הפעם הרופאה, שמכירה אותנו היטב, היתה עם רופאה צעירה בחדר, ולנסות לשנות החלטה שלה ליד הרופאה הזו גרר הרצאה שלמה על כך שאני לא לוקחת בחשבון את חשיבות הטיפול להמשך ההתפתחות המוחית של “אדם החכם שלנו” ועוד כל מיני אמירות שהותירו אותי שותקת.
בהתחלה כעסתי: אדם החכם הוא לא שלך חמודה,ואת לא זו שמתמודדת עם 4 כדורים ביום, עם תכנון הלוז המשפחתי בהתאם ללוז מתן התרופות, עם רגשות האשמה על ששכחת אותן, למרות שיש לך אלף תזכורות ביום, עם הטלפונים לסייעת לוודא שלקח בבוקר, ולצהרון לוודא שלקח בצהרים, עם לחפש את קופסת התרופות (המגניבה בצורת לגו שקנית) ולגלות שבטעות היא הגיעה לקופסת הלגו בצהרון, עם כך שנרדם בערב לפני שלקח את הכדור ועכשיו צריך להעיר אותו והוא עצבני ובוכה ורוצה לישון.
אח”כ הזכרתי לעצמי שזה באמת הרע במיעוטו ושהיינו בימים קשים יותר והיינו עלולים לסיים עם נזק גדול יותר או כפי שגל אומר: “אנחנו במקום הכי טוב שיכולנו להיות בו” והסתכלתי על הילד השמח והחכם שלנו ושחררתי.
ואז חזרנו לקומה 7 להשלים את הפגישה עם רביב מהבוקר. והסתבר שהחדר שלו בכלל לא פנוי ומשום מה כבר לא יכולתי לשאת יותר.
נתתי לאדם ללכת עם רביב לחפש מיטה באשפוז יום התיישבתי על כסא במסדרון ופרצתי בבכי.
התלבטתי אם להתקשר ליפעת העובדת הסוציאלית של האונקולוגית, היא תמיד מזמינה אותי אותי לדבר ותמיד אני מתחמקת.
ובעודי מתלבטת היא נעמדה מולי ומרוב שמחה על כך שהיא הופיעה שכחתי לרגע את הכעס והתסכול שלי. וצחקתי ממש. לא התחמקתי, צעדתי אחריה לחדרה, אימצתי את קופסת הטישו שהגישה לי וחזרתי לבכות.
אחרי זמן קצר מדיי אדם סיים את הטיפול והגיע לחדר ויפעת סיכמה את השיחה בכך שאני נורמלית ושזה בסדר שעכשיו אני סוף סוף מתפרקת.
קבענו להיפגש גם בשבוע הבא.
חלק ב – טקס ההתייחדות
ביום רביעי נערך טקס ההתייחדות של חיל ההנדסה הקרבית, לקחתי על עצמי משימות מסוימות בהערכות לטקס, המרכזית שבהן היתה כתיבת ספר הבמה.
בהתחלה הוא נכתב שטחי למדיי, נטול רגשות ומספק מענה למהלך הטקס הקבוע. לא הצלחתי לבטא את סערת הרגשות שלי סביב הטקס הזה, שיחד עם הגעתו של יובל מחליפי היווה למעשה את נקודת הפתיחה לסיום שירותי בצהל.
ככל שחלפו הימים וההתרגשות עלתה, הרגשות הציפו ובלילה של יום שני כשקרסו הרשתות השונות ולא היה לאן לברוח שכתבתי את ספר הבמה כולו. (הזדמנות להודות לשלום שהוביל את ההערכות לטקס ונאלץ להקריב את שעות השינה שלו כשהתעקשתי להקריא לו את הדברים ב2 לפנות בוקר).
וביום שלישי בערב מצאתי את עצמי נוסעת לחולדה, לאתר ההנצחה “רק להיות איתם” ועל הדרך לסגור עוד כמה פינות אחרונות.
וביום רביעי נפשי לא מצאה מנוח, לא הצלחתי לעשות דבר ממה שתכננתי, רק חיכיתי לשעה בה אוכל לצאת מהבית, לנסוע לחולדה ולשקוע בהכנות.
וכשהגיכה השעה התלבשתי יפה – לא מסוגלת כלל ללבוש מדים – בהזדמנות אסביר למה – ונסעתי.
השעות שלפני טקס הן תמיד לחוצות ומלאות דברים קטנים וגדולים שצריך לעשות, וזה כיף ומשמעותי ומעביר את הזמן, אבל זה לא הצליח בשום צורה להוריד מפלס ההתרגשות שלי.
אני חושבת שמה שציפיתי לו מאד היה המפגש עם המשפחות והמפקדים אחרי כל כך הרבה זמן שלא הייתי ולא חיבקתי. חששתי מהשאלות על אדם ומאמירות כאלה ואחרות וידעתי שכמעט כל מילה תסחט ממני דמעות. לסיים תפקיד כזה בלי להיפרד באמת, בשיחות, בביקורים, במפגש אינטימי זה קשה מאד. לסיים את השירות כולו בתחושה שזה נגמר כך פתאום זה קשה עוד יותר. אני מבינה את הלמה ואת חוסר הברירה, לא מצטערת לרגע על הבחירה להיות רק אמא בשנה האחרונה אבל זה עדין מאד קשה.
ואכן כצפוי כל חיבוק, כל מבט, מיני משפטים שנאמרו נגעו וחשפו קצוות עצבים. מילים שנאמרו בלחש באוזן, מילים שנישאו מעל הבמה ואפילו אלה שהתנגנו.
וכשהטקס הסתיים החל מסע הפרידה שלי, מהמדור, מהענף, ממערך הנפגעים ומצהל כולו. כמה סימבולי שנקודת ההתחלה היתה עם מפקדו של צה”ל, הרמטכל, שנכח בטקס. כשביקש לפגוש את אדם ולהודות לי על עשייתי הודיתי לו אני על התמיכה האדירה שצהל נתן לי.
וכעת,
צריך להתחיל לסגור מעגלים, לקשור קצוות פרומים, אולי לחטא גם כמה פצעים ולצעוד קדימה.
אבל רגע לפני הסגירה והצעידה אני צריכה קצת מנוחה, עצירה, עיבוד והבנה, של מה שחוויתי ב22 השנים האחרונות וכמובן בשנה האחרונה
שבת שלום❤
תגובה אחת
את מקסימה ❤️