במסגרת תרגיל בלימודי פוטותרפיה התבקשתי להוציא מהאלבום המשפחתי תמונות ילדות. בלילה שלאחר הצפייה בהן, חלמתי לראשונה מזה שנים על האוטובוסים המתפוצצים בירושלים. על אירועי ה כמעט ו… של רני ושלי.

יומיים אח”כ תקפה רוסיה את אוקראינה ועל אף שלאחרונה אני נמנעת מצפייה בחדשות, זפזפתי אליהן פה ושם והזדעזעתי.
הציפיה שהעולם יפעל, החשש שההסטוריה חוזרת, שאין מקום בטוח בעולם, מעלה בי די מהר את עניןהבחירה בהורות.
זה קורה לי לפעמים, גם בהקשרי האקלים, וגם בנסיבות פחות דרמטיות ממלחמה, בהן פוגשים את הרוע, האלימות והאכזריות שיש באנשים.
3 ילדים יחסית קטנים. את שלושתם הבאנו לעולם בטיפולי פוריות לא קלים.
בימים כאלה השאלות צפות, האם זה היה נכון? האם לא כפינו עליהם חיים של התמודדויות? ובעיקר האם ואיך ניתן להקל ולהימנע מכ”כ הרבה כאב.
לא כל התמודדות היא כאב, בדרך הנכונה התמודדות הופכת לחוויה מעצימה, אתגר או מטרה, שהביאו עימם הישג, אך לא ניתן להימנע מהכאב שכרוך בלחיות. מכאבי גדילה, דרך אובדן של אנשים חיות או חפצים ועד לאירועים טרגיים שלצערי נוכחים בחיי כולנו.
הבוקר התקשרה חברה טובה מהצבא להציע לי משרת יועץ במחלקה (מחלקת נפגעים של צהל). הראש החל לעבוד מיד, מצייר טבלה ובה מה אני “מוכנה” ולא “מוכנה” לחוות שוב. לאורך שנות שירותי פגשתי טונות של כאב, אובדן, פציעה, מוות. אך לצידם גם טונות של עוצמה
שמחה שבאה אחרי כאב היא חזקה פי כמה.
נזכרתי במשפט האהוב עליי מספרו של פול אוסטר, מר ורטיגו, החותם את המיילים שלי מאז המציאו את Gmail:

“…ולאנשים גדולים יש רגשות גדולים. הם מרגישים יותר מאנשים אחרים: יותר שמחה, יותר כעס, יותר צער…”

וקיוויתי שעשיתי ואמשיך לעשות את הבחירות הנכונות, עבורי, ועבור משפחתי.