שניידר.
מחלקה אונקולוגית.
אף אחד לא קורה לה בשמה, קוראים לה קומה 7.
כשגילינו את גדליהו פגשתי חברה שעובדת פה והיא שאלה בחשש. קומה 7?
עניתי לאאאא, כזה מלא בטחון. אצלינו זה שפיר. והיא אמרה יופי, 7 זה קשה.
ואז אחרי הניתוח הראשון נשלחנו ל7,
במקרה שלנו זה לא משנה אם זה סרטני או לא, מטופלים בקומה 7.
בהתחלה הגוף שלי מרד בכל פעם שהיינו צריכים ללחוץ על 7 במעלית.
אח”כ לבשתי על עצמי חליפה דמיונית ונכנסתי.
ישבתי בחדר ההמתנה מביטה מסביב על הילדים, גדולים וקטנים, קרחת, זונדה, כסא גלגלים, וחיוך.
והורים, שבורים מבפנים ומחייכים החוצה.
עגלות עם מתנות מסתובבות,
ליצנים
מדי פעם הופיע איזה סלב שהגיע לשמח ילד.
כדי שיהיה חיוך.
חדר משחקים וממתקים – מדף שלם שם הוא שלנו, תרמנו המוון משחקים.
ובכל פעם לפני שיצאנו אדם בחר ארטיק. ויצא עם חיוך.

הגענו לכאן פעם בשבוע, לפעמים יותר.
זה המקום היחיד שלא ניסיתי לתקשר עם הורים אחרים,  חוץ מכרמל ונימי שהיו איתנו באוסטריה עם בנם נח.
ויעקב שהיה שם גם עם בנו מוטי.
מוטי שהיום גילינו שמצבו לא כל כך טוב, שיש לו גרורות רבות בראש ובעמוד השדרה והחל סבב נוסף של הקרנות.
בכל יום שני הגענו לטיפול רגשי, טיפול באומנות, ואני יושבת בצד משתדלת לא להביט מסביב.
יש פה הורים שמגיעים לטיפולים קשים, אני מרגישה לידם שהכאב שלי נחות משלהם, שאין לי זכות.
אה אתם שפירים…. כמו בשכול, גם פה יש מדרג.
אז אני לא מתערבבת ולא מתחילה שיחות.
אבל הבן שלי… למד… ניגש לילדים שואל מה שמם, מציג את עצמו ומתחבר, הוא מתמקד רק בחיוכים, רואה דרכם את הטוב, מלטף את הקטנים נושא עיניים לגדולים ומכריח אותי בלי להתכוון לדבר עם ההורים.
יפעת יוצאת לחופש,
אח”כ אנחנו נוסעים.
ואז תתחיל שנת הלימודים.
אז לא נגיע הנה בשבועות הקרובים.  ויש לי הקלה גדולה.
לפעמים אחרי הפגישה עם יפעת אם יש לנו מזל אנחנו נפגשים עם רביב, השיאצו מן שלנו.
שעובד עם אדם על הנפש דרך הגוף, שלימד את אדם לבלוע כדור. שגורם לו לצחוק עד הגג ולנשום עד שהבטן מתנפחת.

עכשיו הפסקה.
כמה שבועות בלי.
לשניידר כנראה נגיע, עיניים וכו.
אבל זה רק בקומה 5.