פרספקטיבה

אומרים שאם עצוב לנו כשמשהו נגמר, הוא היה נפלא כשהוא התרחש.
כולנו יודעים שלכל דבר יש סוף,
טוב או לא טוב,
כל דבר מת.
במקרה שלנו זו ממש משאלה, להרוג את הגידול, לשים סוף למחלה.
ביומו האחרון של המסע שלנו, התחלנו בגריניץ’, שם עובר – קו האורך 0º, קו גריניץ’, על פיו בעבר נקבע השעון הבינלאומי.

כשהיינו שם המחשבה על קו ה0 לא עזבה אותי, בהסתכלות על הקבוצה חשבתי על זה שכולנו, ביום קבלת ההודעה על הגידול עברנו לחיות בשעון אחר, שנראה אחרת לגמרי מהשעון הבינלאומי, האוניברסלי של האנשים שהמשיכו בשגרתם,
השעון שלנו נגזר מהטיפולים, התרופות, פגישות עם הרופאים, חיינו בלוז של בית חולים שהוא בכלל time zone אחר.
יקום מקביל.
וכשמגיעים לקו הסיום, לסוף, כשהגידול מת,
(בקרוב אצל כולנו אמן)
הגוף מתחיל חיים חדשים, המשפחה כולה יכולה לאט לאט לחזור לחיות לפי השעון האוניברסלי, של כולם, חיים רגילים, שגרה. שגרה אחרת אבל שגרה.
וכשכל זה מתרחש ביומו האחרון של המסע, זהו סוף נוסף, עצוב ושמח כאחד.
במסע שלנו יצרנו עולם משלנו, עם זמן, שפה וחיבור משלנו, יצרנו זמן ביניים שנגזר משעון ישראל והמשפחות שנשארו בארץ ומזמן לונדון בו חווינו אינספור חוויות מהנות, נוגעות, מלמדות ומשמעותיות.
מגריניץ’ המשכנו ללונדון איי, שסיפק לנו פרספקטיבה אחרת על לונדון, מבט מלמעלה, כזה שרואים כשמתרחקים מעט מהחיים עצמם,
הגשם שהפתיע, שטף איתו הכל, כאילו מוריד מאיתנו שכבה נוספת, חושף עוד קצת את הרגשות.
מחזיר אותנו הביתה נקיים, רעננים ונכונים להמשיך בחיים,
שם מלמעלה ראינו שהסוף לא עצוב, הוא ההתחלה של הדבר הנפלא הבא, וכעת כשחיינו שזורים ביחד, אנחנו יכולים לעמוד מול כל אתגר וגם מול שגרה פשוטה, זה כוחה של משפחה.