⁷

1. התקופה הזו בשנה רצופה נקודות ציון,
   הניתוח השני של אדם, יום פטירתו של אבא שלי, הטיסה לאוסטריה והמשבר שפקד אותנו סביבה והכל באווירת ניסים, גבורה, אור וניצחון.
   אדם חזר מהמחנה באילת, מוצף חוויות וריגושים עד כדי עומס יתר על המערכת.
   כשנפרדתי ממנו בשדה התעופה ביום ראשון היה לו רגע של היסוס, כאילו הבין שאם הוא נשאר עכשיו הוא הולך על זה עד הסוף, קופץ למים.
   והוא קפץ.
   במשך חמישה ימים הוא בגר, התגבר וגבר על לא מעט מצבים, בדרך הוא כבש את החניכים, המדריכים, המייסדים, עובדי המלון, הטייסים וכל מי שפגש.
   זו הדרך שלו, הוא שם את כל כולו על השולחן, עם קצת הומור וציניות, כנות ישירה כזו שנכנסת ישר ללב.
   המדריך שלו אמר לי ביום הראשון שהוא כבש את כולם, חייכתי, הייתי גאה אבל לא התעמקתי. בעיקר נרגעתי שטוב לו.
   ביום השלישי זה כבר הגיע מכל מיני מנהלים והתמונות שלו רצו בקבוצה של ההורים, זה כבר נראה לי רציני יותר.
   בין לבין הוא כמעט ולא התקשר והמדריך שלו – חמוד ממש – אבל הוא בן 16 בכל זאת, לא בהכרח הבין את המשמעות של תקשורת עם אמא לילד בן 6.5 שנוסע ממנה לראשונה.
   ביום רביעי בערב התקשרתי אליו ודיברנו, הוא סיפר שכולם הולכים ללונה פארק אבל הוא עייף אז הוא הוא מוותר והולך לישון. הייתי גאה בו כל כך, על הנאמנות לעצמו, על היעדר ה fomo.
   אבל אחרי שסיימנו לדבר לא הצלחתי להירגע, הרגשתי איזו סערה כזו, משהו משך חזק את החוט המחבר בין הלב שלי ללב שלו.
   ביום חמישי לא דיברנו בכלל, כל היום זרמו עדכונים בקבוצת ההורים, החזרה שלהם נדחתה ונדחתה עד שהיה נדמה שזה לא יקרה כבר היום.
   ונפשי לא מצאה מנוחה.
   הרגשתי אותו, את המתח הזה במיתרי ליבו שכבר התעייפו ורוצים לחזור לפינה שקטה, לילד רגיל, לחיבוק של הבית.
   כשעלו סוף סוף למטוס קיבלתי משלוח מכובד של סרטונים ותמונות, כמה אנשים שלחו לי בבת אחת סרטים מאותו הרגע ומהימים שקדמו לו.
   והבנתי.
   הבנתי איך הסיט את תשומת הלב מכך שהוא חושש בפארק החבלים תוך הגשמת חלום והתמכרות לדמות המפקד האהובה עליו – איזה תחכום.
   איך ביקש – פשוט ככה – להיכנס לתא הטייס – כי כך היה כשהיינו בפעם האחרונה במטוס
   (כשטסנו בחזרה לארץ מאוסטריה).
   וכשהגיע נרגש, עייף ומלא געגועים סיפר וסיפר ואז שתק.
   ולאט לאט החל לספר על רגע אחד שסער עליו כשסיימנו לדבר ביום רביעי בערב, רגע בו העייפות והגעגוע בשילוב סיטואציה שהיתה כנראה גדולה עליו, גרמו לו מצוקה של ממש וכאב.
   בהתחלה כעסתי – על הצוות
   אח”כ ניסיתי להבין
   ובסוף מצאתי את עצמי – כמו תמיד – מראה לו את שלל הפתרונות האפשריים למצב, מחזירה לו את תחושת היכולת להתגבר ולגבור.
   אח”כ הזמנתי אותו למיטה שלי, עמוק לתוך הפוך לשחרר קצת את ההתבגרות המואצת הזו ולחזור להיות ילד בן 6.5.
   לצד פרגון גדול, היו גם הרבה גבות שהורמו כשסיפרתי שהוא יוצא למחנה, קצת ביקורת, קצת סימני שאלה, עקיצות על כך שאצטרך לנסוע להביא אותו – הכל טבעי.
   אבל היום בארוחת הערב כשהוא הסביר לדודים שלו איך החליט לצאת וכמה הוא שמח שיצא ידעתי שעשינו את הדבר הנכון.
   שנתנו לו מקום שמח ומלא הנאה להביא לידי ביטוי את ההתבגרות שנכפתה עליו בשנה האחרונה.