הבוקר קיבלנו לראשונה מביטוח לאומי את קצבת הנכות. התגובה הראשונה שלי היתה שמחה על סכום הכסף שנכנס, אנחנו זקוקים לו.

אבל….

נכות.

אדם שלי נכה?

אני עושה כל כך הרבה מאמצים לאפשר לו חיים בריאים, לא לתת לו תחושה של ילד חולה.

לו ולכולנו.

אני מנסה להבין מה זה אומר?

מה המשמעויות הרגשיות של ההגדרה הזו וזה עושה לי בלאגן במח.

ובלב.

כל האנשים “הנכים” שהכרתי בחיי (היי אני קצינת נפגעים, הכרתי לא מעט), ההרשימו אותי ביכולת האדירה שלהם לראות את הטוב, להפוך את המגבלה ליתרון, למצות את החיים למרות הכל … היו עוצמתיים ומרגשים.

זה לא שונה מהערכים שאני מנסה להקנות לאדם עוד בטרם התגלה הגידול בראשו.

אז מה אומרת הנכות הזו?

הטבות כלכליות? סוציאליות ? סבבה אבל … הייתי מוותרת.

זה לא דיון פילוסופי, זה נסיון שלי להבין את המשמעות של ההגדרה החדשה הזו בחייו של הבן שלי, בחיי ובחיי משפחתי.

נסיון להבין למה יש לי אבן חדשה במערום האבנים שלוחץ לי בחזה.

האם זה סתם עוד נדבך בבנין שכבר בנינו?

אני מסתכלת עליו משחק פה לידי בחדר המשחקים של Medaustron, ממתין להקרנה מספר 23, שמח, שקוע בעולמו המפותח מאד, מתגבר, אמיץ, בוגר, ומבינה שהנכות לא אומרת כלום, היא לא מגדירה את האדם, היא חלק מחייו – חלק שהשפעתו על האדם מורכבת מגורמים רבים אבל הוא משפיע עליה לא פחות.