אני טובה מאד במצבי חירום.
לאורך שירותי הצבאי התנסיתי בכך פעמים רבות.
המעבר משגרה לחירום מתרחש לעיתים בשלבים ולפעמים ברגע אחד של אסון, המערכות כולן מתגייסות בבת אחת.
בחירום ובמצבי לחץ אני מתפקדת מצוין, קשובה לאינסטינקטים שלי, מסודרת, שומרת על קור רוח, מפנימה (מדחיקה?) את רחשי הלב ומתנהלת מהראש. בשבועות האחרונים הבנתי שאני פחות טובה בחזרה לשגרה. בהורדת הלחץ, בתפקוד מאוזן ובעיבוד החירום שהסתיים.
בחירום אני על 100, לפעמים יותר.
כשאין חירום אני על אפס.
אוגרת כוחות כמו דב בתנומת חורף,
דוחה את מה שניתן לדחות כי אפשר ואין לחץ.
ואז מתעורר המצפון.
בשבועות האחרונים בעודי שומרת מכל משמר על שגרת הבית, הבנתי לאט לאט שכל מה שהגדיר אותי כבר לא רלוונטי.
אני כבר לא קצינת נפגעים
למעשה אני כבר לא ממש בשירות
ואני כבר לא אמא שמטפלת 24/7 בבנה החולה.
אני לא נחוצה כפי שהייתי.
בימים הראשונים הסברתי לעצמי את הרביצה בבית כמנוחה והתאוששות.
אחכ הסברתי לעצמי שאני צריכה להיות בבית למקרה שאדם לא ירגיש טוב ואצטרך לקחת אותו.
בשלב כלשהו לא היה לי הסבר אבל היו לי תירוצים.
ואז לאט לאט החל להתבשל בראש הטיול (!)
פינטזתי על חודש אלדד כמעט התעלף.
ואז הוחלט על חלוקה ל4 שבועות, כל פעם במקום אחר (תודה יוסקה).
אז שריינתי ביומן ואז נכנסו דברים אז דחיתי.
ואז שריינתי שוב וכל מיני דברים קרו אז דחיתי
ולאט לאט התקרב ה 9/11 שהיה משורין ביומן אבל לא הזמנתי כלום.
ביום חמישי האחרון, 4.11.21 ב 8:30, חזרתי מפיזור הילדים, התקשרתי לארקיע וסגרתי טיסה.
לא היתה בי שמחה או התרגשות, הרגשתי שסימנתי v על משימה.
ידעתי שאני צריכה את החופש.
ידעתי למה ברצלונה
אבל פתאום נהיו לי כ”כ הרבה משימות ולא היה לי כח לבצע אותן.
ואז, 5 שעות אחרי שהזמנתי טיסה, במסגרת התנחלותו של מרפי בביתנו הטלפון מצלצל וחן מהצהרון מודיעה שאדם לא מרגיש טוב, כואב לו הראש הוסיפה.
מעבר משגרה לחירום??
כוננות שהצדיקה את עצמה
התיק של שניידר וקדימה למיון.
ובין לבין בשעות ההמתנה הארוכות דיון נוקב ביני לבין עצמי על הנסיעה. לבטל? לקצר? לדחות?
אתמול היינו בשניידר בין היתר בביקורת של הנוירואונקולוג, דר קאעדן, איש מקסים, שלו ורגוע, תמיד מחייך, תמיד מדבר לאט ובשקט, תסעי הוא אמר לי בטח שתסעי. הילד בסדר ואנחנו פה.
האמת שכמעט כולם אמרי לי לנסוע. ואני התעצבנתי שהם לא רואים את הפחד שלי.
והיו גם שאמרו לי שזה לא מתאים עכשיו ושכדאי לחכות, ועליהם התעצבנתי לא פחות, מה כל החיים אני אשב בבית בכוננות ואחכה שמשהו יקרה?
אז השעה 5:00 בבוקר ואני בגייט e7. מחכה לעלות לטיסה לברצלונה, את המלון סגרתי לפני כמה שעות , הסעה מהשדה עוד לא.
כל המעטפת המשוגעת סביבנו עומדת נכונה למלא את מקומי ואני…. אני מקווה שזו טיסה ראשונה מיני רבות , שהזמן יביא רוגע, והרוגע סדר במחשבות ותובנות לעתיד. והסדר ילמד אותי לחיות בשגרה. כזו שכלום לא קורה בה.