עדכון ערב:
היום היה מעט מתיש במכון.
ימים מתישים = עדכון ארוך – כבר הבנתם נכון?

ביקור שאמור היה להימשך שעה, נמשך 5 שעות.
כשהגענו הסתבר שהם מעט נלחצו מכאב האוזניים שהיה לאדם ביום שישי, אולי נכון יותר להגיד שהם פשוט מאד יסודיים ןמקצועיים. אז היתה לנו שיחה עם הרופאה ואחר כך עם הפרופסור ורק אחרי שהם תשאלו אותנו מכל הכיוונים הם נרגעו,
כמעט.
הם החליטו לעשות MRI , ליתר בטחון.
אז הלכנו להמתין לבדיקה ובזמן שחיכינו שאלתי את אדם אם היום בהקרנות כבר ירצה שנשים מוסיקה.
הוא אמר שזה יפריע לו.
שאלתי אותו בחצי חיוך למה זה יפריע? מה אתה עושה שם?
מדמיין הוא ענה.
שאלתי אם הוא מדמיין דברים שעוזרים לו להתגבר והוא ענה שכן.
ואז הוסיף:
כשאני שוכב על המיטה אני עוצם עיניים ומדמיין שאני כבאי כשאת אומרת לי במיקרופון שהשולחן תכף יזוז אני מדמיין שהפעמון מצלצל ואני צריך לצאת. ואז כשהוא זז אני מדמיין שאני יורד על העמוד, לובש את המדים ויוצא לכבות שריפה ולהציל אנשים
ברור שבכיתי.

הMRI היה מצוין, הציסטה התמלאה אבל רק קצת ואז הפרופסור אישר לעשות את ההקרנה.
ואז
חיכינו
וחיכינו
ונכנס מישהו לחדר המתנה ומעדכן שיש תקלה, הם לא מצליחים לפתוח את הנתונים שלו. רק את שלו!
אז חיכינו
בסך הכל חיכינו כמעט 3 שעות
אבל בזמן הזה עשינו המון דברים: אדם פתר מלא סודוקו ובנינו בלגו חללית ומשאית זבל ותוך כדי דיברנו על מלא דברים שאיכשהו היו קשורים בניתוח שלו. ואז הוא שאל אותי רגע אמא, איך בעצם פתחו לי את הראש???
(תדמיינו מנגינה של מתח וקלוז אפ מתקרב במהירות).
התחמקתי.
מוכנה לדבר על הרבה דברים לפני שאסביר לו את זה.
בסופו של דבר קראו לנו ועשינו את ההקרנה,
זוכרים את חתיכת הבד שאם מוציאים אותה יש לו טווח תנועה מעט רחב יותר?
הוציאו אותה.
הוא לא זז מילימטר.
בסוף ההקרנה, הטכנאי, שפגש אותנו היום לראשונה, אמר לי עכשיו אני מבין למה כולם מדברים עליו פה.
והייתי גאה.

זהו אלה היו 5 שעות במכון, לא נעים, לא נורא. רואים שם דברים גרועים יותר.
אבל חזרתי מותשת.
אחהצ אלדד הלך עם רוני לסופר ואני נשארתי עם הבנים לעוד הרפתקה קטנה שנרחיב עליה בהזדמנות.
בחוץ כל השבוע 0 מעלות, אפור, ערפילי ורטוב. לא נראה לי שנצליח לצאת לאנשהו גם אם הימים ילכו כמו שצריך.
אבל שלג בגינה ישמח אותנו☃️☃️

זהו חפרתי מלא.
תודה שאתם כאן
לילה טוב
❤️