24.01.2024

מי חוגג בימים כאלה?

איך אפשר לשמוח מול כמויות העצב, הכאב, הפחד והגעגוע?

אתמול אחהצ כשהחל לזרום המידע על האירועים בעזה הכרזתי ביני לבין עצמי על ביטול יום ההולדת.

אבל אז נזכרתי ביום הולדתי ה – 15, יום אחרי הפיגוע המחריד בבית ליד.

בהפסקה הגדולה יצאתי עם זר בלונים עצום למסדרון והמורה שלי עמדה שם ממררת בבכי על תלמידיה שנרצחו, “תעיפו את הבלונים האלה מפה!! זה לא יום לבלונים” היא צרחה, בגילי המופלג אני יודעת שהיא עשתה טעות, אבל באותו הרגע המסר שקיבלתי היה שהמתים חשובים יותר מהחיים.

הילדים לא יוותרו לך

ולא צריך בענק

אפשר בקטן

אפילו בבית, בלי לצאת.

הבוקר העירו אותי שלושת הבנדיטים שלי, כל אחד עם בלון ושרו לי עם אלדד שירי יומולדת.

ואחכ נשאבתי לשמות ולסיפורים ולעשייה שלי בימים אלה – שלא נעצרת לשנייה.

בצהרים אלדד דאג להפוגה קצרה, היה נעים ומפנק, אבל הלב היה שבור.

ב20:30 בערב הדלת נפתחה והחברים התחילו לזרום פנימה, עם שתיה ואוכל ועוגות והפתעות והמוסיקה נדלקה, והאלכוהול מילא את הכוסות ואת השברים.

יומולדת במלחמה זה לא משהו שאפשר לעכל ולהבין

אבל אפשר להזכיר לעצמינו כמו בכל בוקר בחודשים האחרונים שעלינו לעשות הכל כדי להמשיך לחיות, לאהוב ולשמוח.

אחרת כבר הפסדנו.