21.01.2024

כשהייתי בתיכון נסעתי עם המשלחת לפולין,
גם במהלך שירותי הצבאי נסעתי.
עמדתי במשרפות, בתאי הגזים ומול הר האפר ולא הבנתי כלום.
מה מבינה ילדה ישראלית שגדלה במדינה שלה?
שיש לה בית וצבא שמגן עליה.

היום זכיתי שייקרע ליבי לגזרים ביושבי ליד אישה ששבה מעזה, תיאוריה הבלתי נסבלים מוטטו באחת את חומת המגן שבניתי סביב ליבי ב 7/10.
זכיתי לבכות בלי לחשוב ליד אישה שמשפחתה נעלמה ברגע, שסיפורה האחד מיני רבים פשוט לא ייאמן.

אולי אני קצת בדיליי וטקסטים מסוג זה כבר פחות נראים ברשת, אולי הלב שלכם כבר לא יכול להכיל את הזוועות.
אבל כבר 3 וחצי חודשים שאני במילואים, עושה למען, ומשתדלת לעזור לאנשים,
ורק היום במסגרת תפקידי החדש, העזתי להקשיב לסיפורים באמת, הבטתי להם בעיניים, החזקתי את ידן ואחכ חיבקתי אתן חזק חזק, מבטיחה לעצמי לעולם לא לשכוח.

ובכיתי.
סוף סוף בכיתי.