ואלה הם חיינו בזמן האחרון

יכול להיות יותר טוב

יכול לבוא אסון

ערב טוב יאוש ולילה טוב תקווה

 

*ייאוש*

שבוע מטלטל ולא פשוט עבר עלינו.

לקראת הפגישה עם רופא העיניים של אדם בשבוע הבא, עשינו ביום ראשון בדיקות עיניים באיכילוב. הבדיקה של שדה הראייה הראתה התדרדרות דרמטית בראייה שלו.

 

אחרי שמבינים את זה ומתחילים לחשוב לאן ללכת ועם מי להתייעץ מגיע הרגע הזה שנזכרים שכבר היינו בנקודה הזו.

כבר רצנו למלא רופאים פרטים וליזמי סטרט אפ ולחוקרים במכון ויצמן וכולם אמרו שבמקרה כמו של אדם אין מה לעשות ואין דרך לתקן נזקים מהקרנות.

 

כל המידע שאספנו לפני חצי שנה התערבל לי בראש,

“אתם קרובים מאד לתעודת עיוור”

“אם זה יישאר ככה זה עוד בסדר

אבל ההתדרדרות המשמעותית מגיעה בערך שנתיים אחרי ההקרנות”

“הוא לא יוכל להוציא רישיון נהיגה ולא יגייס לצבא”

 

אני שונאת את הרגעים האלה שאני ואדם לבד בבועה שלנו, עם השיחות והצחוקים ואז משהו מפרק אותי ואני לא יכולה להסתיר את זה כי הדמעות ישר זולגות.

תשאלו למה להסתיר?

כי כשמספרים לילד שהוא איבד נתח משמעותי מהראייה שלו זה צריך לעשות בדרך שקולה ואחרי שעיבדתי את המידע הזה בעצמי כשאני קשובה ויכולה לענות לשאלות ואתם יודעים מה, זה בעיקר צריך לקרות אחרי שישבנו עם הרופא שלו.

אז עשיתי את מה שמציל אותי תמיד, השארתי אותו לשמור על הדברים ורצתי לשירותים. לבכות.

 

*תקווה*

כזכור, גילינו את גדליהו 5 ימים אחרי שעברנו לאלפי מנשה.

מיד באותו יום יצר איתי קשר שי ראש המועצה, להציע תמיכה ועזרה, ימים ספורים אח”כ הוא בא לבקר והבטיח לאדם חברות אמת. הוא מקיים זאת מאז בכל כך הרבה דרכים.

לפני כמה חודשים אדם ביקש משי להיות ראש המועצה ליום אחד. שי נענה מיד והשבוע אדם התייצב למשימה.

כראש מועצה הוא בירך במפגש זכויות של מועדון התיקים, עשה ביקורת על גן שעשועים חדש, נפגש במוקד עם השוטר הקהילתי ועם צוות החמל ונתן מענה לבעיות שהציפו, חתם על תקציבים בגזברות, אישר בקשות של מח החינוך ועוד.

הוא ענד בגאווה את סיכת ראש המועצה, והשתמש בתואר כדי לחזק את התושבים ולקדם נושאים בוערים.

למה זו תקווה ולא סתם יום כיף?

כי זה קרה יומיים אחרי בדיקות הראייה,

כי הוא הפגין, בגרות, ביטחון, אסרטיביות, אומץ וגמישות שלבטח יסייעו לו גם בהתמודדות עם מגבלת הראייה.

כי הוא אלוף.

 

*יכול להיות יותר טוב, יכול לבוא אסון*

 

אני כותבת את הדברים בחדר ההמתנה של הMRI בשניידר.

הבדיקה התקופתית, אבל הראשונה מאז התחלנו עם הורמון הגדילה.

הכניסה לכאן מכניסה את גופי לסערת רגשות, הבטן מתהפכת והדמעות פשוט זולגות.

כל מרצפת כאן נושאת עימה רגע שחווינו, כל צעד מזכיר ימים אחרים.

אני מתהלכת בחדר ההמתנה כמו אב בחוץ לחדר הלידה, נושמת בכבדות ומספיגה את הדמעות לפני שמישהו יבחין בהם.

בסוף מתיישבת רחוק ממנו קצת כדי שלא יילחץ ממני

אבל זה אדם, שמבין ומרגיש הכל כאילו חבל הטבור ביננו לא נחתך עד הסוף.

בא ליד, מתרפק ומתלטף.

וכשאני לוחשת לו הכל יהיה בסדר

הוא משיב אני יודע.