אתמול ישבתי וניחמתי – אולי נכון יותר לומר – ניסיתי לנחם אישה שאיבדה את בתה היחידה. בתה בת 47 נפטרה מסרטן אחרי שנתיים של סבל, הותירה 3 ילדים הקטן שבהם אוטיסט. היא סיפרה על הדרך שעברו והדמעות זלגו ללא שליטה.

ב1 אחר חצות, בדרך הביתה, גמלה בליבי ההחלטה לכתוב היום על הכרת הטוב. הרי אין עדכונים חדשים ואולי עדיף שכך כי האחרונים היו לא משהו. יתרה מכך החלטתי שאחת לשבוע, לא משנה מה יקרה, אקדיש הודעה אחת להכרת הטוב. כי יש במה להכיר ועל מה להוקיר.

תכננתי לכתוב על שתי אמהוץ מהגן של אדם שעשו למענו השבוע מחווה מדהימה, על יום של כיף ותרבות שהוזמנתי אליו ע”י אלכסיי ואפרת, על קבוצה הווטסאפ לארגון תורנויות וסיוע אצלינו בתקופה הקרובה…

עוד לפני שהלכתי לישון הגיעו הידיעות על האסון במירון, ניסיתי לעקוב אבל נרדמתי, והבוקר נחרדתי לקרוא את המספרים. בפעם האחרונה שהיה אסון כזה במדינה נקראתי לסייע, והבוקר חפרתי ביני לבין עצמי בשאלה איך אני יכולה לסייע. כל כך הרבה זירות, כאוס ולחץ, הרגשתי קטנה מדיי.

לא מצליחה להחליט אם נכון לדבר הערב את הטוב הזה שהזכרתי קודם. מצד אחד זה אולי קצת לא מתאים ומצד שני מגיע לנו לשמוע טוב ביום הזה. לא?

אז אני אכתוב, אתם תחליטו אם ומה לקרוא. ואם היום זה לא מתאים תחזרו לקרוא בימים הקרובים.

ביום שלישי – פעמיים כי טוב – הוזמנתי עי אלכסי ואפרת לבוקר של כיף (עם אריאל הקטן והמתוק שנאסר עליי לפרסם את תמונתו). אכלנו ארוחת בוקר ואחכ הלכנו למוזיאון העיצוב בחולון. לא הייתי במוזיאון בארץ כבר שנים, היה מרענן ומעניין ובעיקר עוטף, מחבק ונעים.

כשנכנסנו לחולון, שאלו בקבוצה של הבנין, אם מישהו במקרה מגיע לחולון בימים הקרובים, זה לא נשמע לכם ענין גדול או אולי אפילו ייראה מובן מאליו שכתבתי להם מיד שאני נמצאת בחולון ואאסוף עבורם את החבילה בשמחה. אבל בכנות רבה אומר שכנראה אם לא הייתי שם במסגרת יום כיף כזה שהטעין ומילא אותי, הייתי מתעלמת באלגנטיות וממשיכה לרחם על עצמי. אבל דווקא ההשקעה הזו של אחרים בי אפשרה לי לסייע לאחרים. סוג של תעביר את זה הלאה.

איפשהו במהלך היום שלחה אחת האמהות בגן של אדם הודעה על מסיבת יומולדת של שני ילדים מהגן. המסיבה נקבעה ל 11/5. כל ההורים מברכים ומאשרים הגעה ואני מתכווצת. סוף סוף ניתן לקיים מסיבות יומולדת, סוף סוף הוא מתחבר לילדים מהגן, מהיישוב. אבל הוא לא יוכל ללכת.

לפני שיצאתי לדרך כתבתי להם מזל טוב, ברכות וכו והוספתי שאדם מתאשפז ב10/5 לניתוח ראש נוסף לכן לא נוכל להגיע. כמה דקות אחכ, מתקשרת אליי האמא, מתחילה את השיחה בכל מה שצריך אנחנו לרשותכם ועוד לא הכרנו אבל תרגישו בנח. ואז היא שואלת “אדם צריך להתאשפז יום לפני הניתוח?” עניתי שלמיטב ידיעתי לא, כך היה בניתוחים הקודמים. ואז היא אמרה: “אנחנו נקדים את יום ההולדת ל9/5”

שתקתי

הגוף רעד.

ניסיתי לדבר ופרצתי בבכי, כל כך התרגשתי. זה כל כך לא מובן מאליו בעיניי. אני לא מרבה לדבר על זה אבל אחד הפחדים הכי גדולים שלי – לפני שגדליהו נכנס לחיינו – היה הפן החברתי. ילדים יכולים להיות כל כך אכזריים ואדם הוא בכל זאת קצת שונה, הגובה, המשקפיים, השפה, הרגישות…. והמחווה הזו שמחבקת אותו חזק, באה אחרי פגישה כל כך חשובה שהיתה לי לפני שבוע וחצי עם מנהלת בית הספר, היועצת ואדוה המדהימה. פגישה שכל מהותה היתה לגבש את הדרך לסייע לאדם ולנו מבלי להחריג אותו. בקלות רבה יכלה אותה אמא לכתוב לי “חבל  אדם יחסר לנו, תרגישו טוב”. אבל לא, היא והאמא השניה בחרו לעצור את סדר יומן, לדבר עם כל מי ששותף להפקת האירוע, ולהקדים את המסיבה – הכל כדי שאדם יהיה שם.

וזה ריגש אותי. ובכיתי מאד. עצרתי בצד. נשמתי והודיתי על הטוב.

יש עוד הרבה טוב, אבל נשמור קצת לשבוע הבא

שבת שלום