השנה, לא הצלחתי לעשות את המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות.

זו כותרת גדולה כזו אבל ככה פשוט הלב שלי נשאר מאחור,

למזלי אדם הופיע על במת היישוב כך שכולנו הלכנו לראות ועשינו סיבוב בין האטרקציות השונות. אחרת הייתי נכנסת למיטה ולא יוצאת,

מזל נוסף היה הבת מצווה של כרמל, שלא היינו מפספסים בחיים, אבל הלב שלי נשאר מאחור.

איכשהו דמיינתי את השבוע הזה אחרת, רציתי להספיק להגיע ולחבק המון משפחות, בדרום בצפון, בירושלים ובמרכז,

זכרתי בלב ובראש המוני חיילים לרגע אחד בלילה בהר הרצל אפילו עמדתי מול קברו של החלל הראשון שלי, זה שנהרג 4 חודשים אחרי שהתחלתי את תפקידי כקצינת נפגעים. הייתי בת 20. גם הוא.

אבל הוא נשאר בן 20, כמו יורם של פוליקר ששר לי מהרדיו באוטו. זמן הנסיעה בימים אלה הוא טקס הזיכרון הטוב ביותר.

כל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע, מאירוע, משפחה, או יחידה בה שירתתי. והדמעות יכולות לזלוג ולהיספג בשולי החולצה הלבנה.

אני לא לובשת מדים כבר שנתיים וחצי, על פניו היו לא מעט הזדמנויות, פעם הם לא עלו עליי, עכשיו כבר עולים אבל משהו בי כ”כ נרתע מהמעמד.

המדים שמרו עליי שנים רבות, מצמידים לי תואר מחייב וכביכול מפרידים ביני ובין הסיטואציות.

כשהייתי קצינת העיר של ירושלים, הייתי בהריון עם אדם ולא לבשתי מדים, ובכל פעם שעליתי להר הרצל לבשתי מעיל גדול שחור, מלטפת את הבטן ומסבירה לה ולי שהמעיל הזה מפריד בין המוות הנורא שהתרחש כאן לחיים החדשים שנוצרים.

עכשיו אין לי מדים ששומרים עליי וכל הלב שלי בחוץ, שכבות ההגנה שגדלו עליו לאורך השנים כבר נשחקו בעיקר בשנתיים האחרונות.

אין דבר נורא יותר מלאבד ילד

ואין עוצמה גדולה יותר מהבחירה בחיים אחרי אובדן שכזה.

הדמעות שלי זולגות והמחשבות נודדות בארץ, קיבוצים, עיירות פיתוח, מרכז תל אביב, בכולם חיות משפחות שכולות.

בכולם חיים נכים בגוף ובנפש שלעולם לא ישובו להיות מה שהיו טרם האירוע בו נפגעו, שגם להם תעצומות נפש אינסופיות

וכמה כאב!!

הכאב הזה זורם לי בגוף ואין מפסק שיעצור את הזרימה עם תחילתו של טקס הדלקת המשואות.

לא הצלחתי לעשות את המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות,

גם בימים נורמלים – אם אי פעם היו כאלה במדינה הזו, זה היה קשה. אבל השנה פשוט לא הצלחתי.