מחזיקה ביד 4 דפים צהובים

עותק של הניירות שחתמתי עליהם כרגע

הסכמה לניתוח

שוב ניתוח

עוד ניתוח

כן אני יודעת זה לא אותו דבר

וזה ניתוח קל

וזה לא מסובך

ולא יגעו לו בראש.

אבל את תיבת הפנדורה שנפתחה בסערה זה לא מעניין.

התיבה שלי, שסגרתי בה את כל הרגשות שהרגשתי בשעות ההמתנה הארוכות בקומה 4, מחוץ לחדרי הניתוח, מלאה עד אפס מקום בפחד.

פחד אמיתי שתופס את הלב ומכווץ את הבטן.

פחד שעושה מחנק בגרון

ורעד בגוף

פחד מעשרות דברים שלא קרו, ומדבר אחד שקרה.

אני לא מצליחה להסביר לאף אחד למה העיניים מתמלאות בדמעות ברגע שהדפים הצהובים נתלשים זה אחר זה, הרופא המרדים מביט בי המום ומאחל בריאות.

אדם עולה לשחק עם בנות השירות בקומה 7, שם הוא מתאושש ומקבל אנרגיה.

כמה ילדים אתם מכירים שבאים לאונקולוגית להירגע?

כמה הכל מסובך ומורכב

וכמה ברור וחד הכאב

יש לי שבוע לפחד

הסיוטים בלילות כבר חזרו,

חוסר הסבלנות

והרצון להיות לבד, בשקט שלי

לא להסביר ולא לספר,

לא להתנצל ולא לקבל עצות

לפחד עד שזה ייעצר

עד שההגיון ינצח את הרגש. עד שהשמחה תנזל

לאט לאט לתיבת הפנדורה וכמו במשחקי המחשב תחליף את שחור הפחד בורוד הזועק שלה