אדמיקי שלנו,

הנה הגיע הרגע.

המזוודות מונחות בסלון,

מקבלות בשמחה בגדים, כובע, מברשת שיניים.

אני מנסה לעטוף כל דבר שאני מניחה בהן באהבה ענקית, בכח, בשמחה, אך הגעגוע כל הזמן חומק ומתיישב במזוודה פנימה.

כמה חיכית למחנה הזה,

לטיסה הזו

“אמא” אמרת לי בפברואר כשחזרת מהחרמון “את יודעת שבחופש הגדול יש מחנה קיץ בהולנד?”

ליבי החסיר פעימה, חששתי אז שמסיבות טכניות לא תוכל לצאת אליו.

“אמא באמת והפעם זה 11 ימים לא רק 5.

אני אהיה לבד בחול 11 ימים את קולטת?”

בשלב הזה אולי אפילו קצת קיוויתי שלא תוכל לצאת.

באמצע קרו הרבה דברים, גדול ומרכזי בהם היה ההשתתפות של אבא ושלי במסע ללונדון.

שם הבנתי שלא משנה כמה יהיה לנו קשה, אם זמזמ יאשרו אתה חייב לטוס.

חייב לחוות את העוצמה, האהבה, ההנאה, השחרור.

הרגשתי שאנחנו חייבים לך את זה, לא חכמה להתייחס אליך כבוגר ומסוגל רק כשזה נוגע לטיפולים, תרופות ונזקים, עלינו לאפשר זאת גם עבור חוויות טובות.

סע בני, סע וכבוש את העולם, סע עטוף בצוות שכולו מסירות ונתינה,

בטוחה שכמונו תשוב מחוזק, עמוס בחוויות ובחברים חדשים.

אנחנו הרווחנו שם משפחה של ממש.

אל תפחד ברגעים שהאנרגיה יורדת, זה קורה אחרי התרגשות גדולה,

מותר לך גם לנוח שם בין הרפקאה לחוויה.

תנצל כל רגע.

תכיר, תאהב, תתחבר, שתף את העולם הגדול בקסמך האישי, בעוצמה וברגישות המופלאה שלך.

יהיה זה האירוע האחרון של זמזמ בו נשתתף באופן רשמי, פרק שלם בירוק וורוד ייחתם בסיפור מלחמתנו בגדליהו אבל ימשיך לחיות בלבבות שלנו תמיד.