ינואר 2020. ברצלונה.

חגיגות יומולדת 40. דירה מדהימה, לימוזינה ורודה, הפתעות ומלא סנגרייה.

העולם שלי הפרטי עוד לא יודע מה זה קורונה, מוטרדת מדאגות של יומיום, יודעת שיש לי שנתיים להערך לפרישה מצה”ל, מרגישה שמשבר ה40 דילג עליי ועם הגיל הגיעו תבונה, סבלנות ופרופורציות.

התוכנית לשנת 2020 כללה בכל חודש טיסה לחול,  באמת היה לו”ז כזה של סופשים פה ושם; רומא, פראג, יוון ונסיעות ארוכות יותר בחגים ובקיץ. ואפילו לוז עקרוני לטיסה לניו יורק כבר שורין.

ואז חזרנו לארץ ותוך זמן קצר גם הקורונה הגיעה אליה. טורפת לי כל הקלפים, מבטלת לי תוכניות אחת אחרי השניה, סוגרת אותי בבית, מונעת ממני להיפגש עם האוהבים והאהובים שסביבי.

בהתחלה הסתכלתי עליה כהזדמנות. זמן ארוך ורצוף עם הילדים שכמותו לא היה לי מעולם. כשנחנקנו בדירה בפתח תקווה עברנו למרחבים של אלפי מנשה מפצים על הסגרים והבדידות בנוף מרהיב וקהילה.

ואז אדם.

למעשה, כאן בברצלונה, ברחוב הסמוך חיי היו נורמליים בפעם האחרונה.

חזרתי לכאן, לנשום אוויר של חופש אפילו שהוא דרך המסיכה. לשטוף את העיניים, לתכנן קדימה בנחת. להציץ על השנתיים האלה מבחוץ, להדגיש את הטוב שהיה בהם, להתחיל לעבד את הרע, לתכנן חו”ל כל חודש קדימה ומה אעשה אחרי הפרישה המתקרבת, לחדד את התבונה הסבלנות והפרופורציות.

אוי הפרופורציות.