קמתי בבוקר עם מועקה.

חג פורים – אחד האהובים עליי

כל הילדים הולכים מחופשים לגן ואנחנו בבידוד.

כשהיינו באוסטריה הזמנתי להם תחפושות, את של רוני הזמנתי עוד לפני שטסנו.

הם מתים על זה.

פתאום – בפעם הראשונה מאז שהכל התחיל, ריחמתי על שחר ורוני, על המחירים האינסופיים שהם משלמים, על השגרה שנלקחה מהם, על הזמן המועט שיש לי איתם.

וכן – ריחמתי גם קצת על עצמי – גם זה אגב לראשונה.

והסתובבתי בבית בפרצוף חמוץ עם דמעות בקצה של העין.

הקול ההגיוני אמר לי שהם לא רואים עצמם כמסכנים, שהתחושה שלהם היא השתקפות של התחושות שלנו ושאסור לי לשבור את רוחם.

עצמי העצובה ענתה שדי! הייתי מספיק חזקה בשביל כולם והיום בא לי להיות עצובה ודי.

תוך כדי הכנת ארוחת הבוקר נבחתי לכל עבר וייחלתי לסיום היום הזה עוד בטרם התחיל.

ואז ישבנו לאכול במרפסת, ילדי בית הספר החלו חוזרים הביתה על שלל תחפושותיהם והילדים התמוגגו מהמראה.

לא ריחמו על עצמם

לא התבאסו שהם לא.

שמחו והתרגשו

כשסיימנו לאכול, הוצאתי את שק התחפושות שלנו ואת צבעי הפנים וקראתי להם לבחור.

הם שמחו והתרגשו

ולי זלגו מלא דמעות

על עצמי

ועליהם

על חג שהתפספס

על חצי שנה ללא מנוחה

על אינטנסיביות בתנאים משוגעים

על שחזרנו הביתה אבל אנחנו עדיין לבד – בידוד והכל

על שזה לא באמת נגמר

על זה שאין אפשרות לעצור רגע לקחת אוויר.

על הבלגן בלב ובראש

על חוסר הוודאות

על אינספור המשימות

 

אין פה סיום שמח

לא היה טוויסט בעלילה

אני עדין במוד של רחמים עצמיים.

למרות שהילדים מחופשים ומחייכים,

למרות שהשמש הישראלית נעימה לנו מאד.

למרות משלוחי המנות מלאי האהבה מגן ברוש ( תודה @אדווה) ומכיתת חיפושיות (תודה @עדי)

אולי האסימונים מתחילים ליפול

אולי זה פשוט יום כזה.