כשהייתי בת 11 פרצה מלחמת המפרץ, אני לא זוכרת את עצמי מבוהלת או חוששת למרות שאני מניחה שלא היה לי כיף לשבת עם מסיכת האבכ בחדר האטום.

אני כן זוכרת את עצמי בבירור צופה בדובר צה”ל דאז, נחמן שי ובהנחיות שלו לאזרחי המדינה. זוכרת שהיה שלו ומדויק הבין מה מפחיד את התושבים ונתן לכך מענה.

ב7/10 רעדתי מפחד גם בימים שאחרי ואולי זה עדיין לא לגמרי עבר. ב12 בצהרים כבר הייתי בדרך לבסיס.

בימים הראשונים לא ראיתי טלוויזיה ולא שמעתי רדיו, ניהלתי אלפי שיחות קשות עם משפחות החיילים שנרצחו ונחטפו.

אני לא זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי הצהרה של הגרי, אני זוכרת רק שהוא גרם לי להרגיש יותר בטוחה, דווקא כשאמר דברים קשים – הוא לפחות אמר את האמת.

יותר ממלחמות, מפחידה אותי ההבנה שבמדינת ישראל של ימינו מי שאומר את האמת הולך הביתה.

דניאל הגרי עשית עבודה נפלאה, בטוחה שאלפי אזרחים מוקירים את עשייתך ושבעוד 30 שנה הילדים שלנו יזכרו אותך כדמות שנסכה בהם בטחון.

תודה

יומן מלחמה יום #542

נחנקתי.

אין לי זכות אבל נחנקתי.

לאחר החזרת החטופים האחרונה (שחזרו בארונות) הוצפתי בייאוש, כעס ואכזבה. הספקתי לעבור בין השבעות השונות ולהשתתף בלוויה אחת – אחריה משהו נשבר בי. עוד משהו נשבר. עוד שיא שלילי שחשבתי שלא אגיע אליו, שלא נגיע אליו כולנו.

מאז אין יותר חדשות, אין עדכונים, סגרתי מדפים, צללתי למילואים ועוד כמה עניינים – אבל לא עם החטופים.

אני כועסת עבורם, מתביישת עבורנו ומתוסכלת כל כך – שנגמרו לי המילים.

לא חיבקתי אותן ולא הגעתי לכיכר , לא נפגשתי לקפה ולא ביקרתי במטה. כועסת על שהם לא כאן, שלא עושים כלום כדי להחזיר את כל ה 59, שעסוקים בלפרק אותנו מבפנים, כאילו חסר מי שמנסה לפרק אותנו מבחוץ.

ועוד חג מגיע ושוב אין חשק לחגוג. ושוב מצאתי את עצמי מזמינה טיסה רחוק רחוק.

בארוחה המשפחתית בשישי אמרתי משהו שאולי הפעם נישאר בחול קצת יותר – “ננזפתי” ע”י המשפחה – לא עוזבים את הארץ. זה נכון אבל איך למען השם אפשר לחיות ככה?

חיבוק לישי אהובה. אין לי מילים.

היי פתאל אתם שומעים?

היו לי את כל הסיבות לומר לא.

המילואים

הילדים,

ענייני הבית הבוערים,

טריליון התחייבויות

ובעיקר הידיעה שאני לא אני, שהלב שבור ומצב הרוח ירוד, שאני לא באותן אנרגיות שהיא מכירה ואוהבת ושהדמעות פורצות ממני לפעמים ברגעים הכי לא קשורים.

אבל אמרתי כן

זה נשמע כ”כ טוב שגם אני הצלחתי לדמיין 3 ימים של הנאה מוחלטת.

הכל תקתק כ”כ מדויק, כל ההחלטות שקיבלנו בדרך היו הנכונות, היו את הרגעים שביקשתי זמן לבד, אבל גם רקדתי עם המוזיקה הנפלאה.

עשינו אלפי צעדים, קצת קניות וכמובן אוכל, דיברנו על מיליון דברים ושקתנו בין לבין.

שתינו הרבה אלכוהול – טוב זה רק אני שתיתי…

ואחרי יום וחצי האויר עבר בריאות קצת יותר.

והיא שמכירה אותי כ”כ טוב, לא נזפה בי כשהייתי בטלפון ועדכנתי כל הזמן על החטופים ועל ההתחממות בגזרה, הכילה את השיחות מהצבא וההפסקות שלקחתי כדי לטפל בדברים.

באתי ללא ציפיות, לא ממקום רע, פשוט לא הספקתי לחשוב ולדמיין, ומרגע שנחתנו באילת הכל היה וואו אחד גדול.

קבלת הפנים במלון היממה אותי

הארגון סביב ההופעות, החיוך של כל אנשי הצוות ההפתעות שזרמו לחדר, ואפילו ההסעות למלונות ב2 בלילה כשנגמרות ההופעות ואפילו אפילו הצ’ק אאוט המאוחר שניתן בקלות ובחיוך.

לא זכינו בהגרלות שעשיתם פה, אבל זכינו בכל כך הרבה!

תודה על חוויה מטורפת

תודה שהצלחתם לגרום לי להרגיש לרגע קט שיש חיים טובים, שהכל בסדר, שאפשר לנשום.

נתתם לי כח לחזור לעוד סבב, להמשך עשייה בנושאים הכי קשים שיש, עם לב מלא ואוויר בריאות!

תודה מיכ שלי, שחשבת עליי להצטרף אלייך לאירוע המשוגע הזה, שהכלת את המורכבויות והרגשות, החלומות והדמעות!

תודה שאת דואגת לי וחושבת עליי!

ואין ספק….

ניפגש בשנה הבאה

#פתאלרוק

#פתאל

All reactions:

במלחמה הזו למדנו שיש הרבה דברים שאין לנו שליטה עליהם, ראינו ועודנו רואים, ים של חוסר אונים. אבל למדנו גם שיש הרבה מאד דברים שניתן לעשות, לא סתם ניתן – שנשים יכולות לעשות!

זו השנה השלישית שאני לוקחת חלק במיזם הזה של עמותת שוות, משוחחת עם תלמידות ותלמידי תיכון על המשמעות והשינוי שהם יכולים להיות בעולם, גם בעולם הפרטי שלהם וגם בעולם הגדול. השנה יותר מתמיד.

#שוות

#שבועהנערההישראלית

אור לוי – יצא מהגיהינום לפני שבוע.

בגלל שהוא יודע טוב יותר מכולנו מה הולך שם, הוא נשבע להיות הקול של אלון אהל פה בגן עדן.

אפשר לדבר על כמה הוא מדהים – מכירה את המשפחה שלו, זה לא מפתיע.

ועל הרעות והאחווה הישראלית שביום טוב – חזקה יותר מכל מהכל.

אבל צריך לדבר על למה אדם שעוד לא התחיל לשקם את חייו, צריך – בניגוד לעצת משפחתו ורופאיו – להאבק למען שחרור של חברו מהגיהינום.

למה זה לא מובן מאליו לכל מקבלי ההחלטות? למה עבר שבוע מאז יצאו משם אור ביחד עם אוהד ואלי, מורעבים, כחושים, עדות חיה לסבל הנוראי שחווים שם חטופנו והכל המשיך כרגיל.

למה מחר חוזרים 3 ולא כל החטופים החיים? למה המשכנו כולנו בשגרת חיינו ולא עצרנו הכל, נעמדנו בככרות ובצמתים וזעקנו לעולם לא עוד!

קינצוגי (ביפנית- תיקון מוזהב ) היא טכניקת אומנות יפנית העוסקת בתיקון כלי חרס שבורים, לרוב באמצעות שרף ואבקת זהב כך שהסדקים הופכים להיות חלק מהכלי החדש, בולטים ונוצצים.

ב 7/10/23 התעוררתי ב 7:45, התכנון היה לחזור לישון אבל הצצה קטנה בפלאפון והעולם כבר לא מה שהכרתי. מאז בכל שבת אני מתעוררת ב 6:30. לפעמים מצליחה לחזור לישון ולפעמים לא. גם השינה היא לא מה שהייתה קודם.

בשבתות האחרונות אני מתחברת ב 6 בבוקר לשידורים החיים העוקבים אחרי החזרת החטופים. יושבת עם שמיכה וטישו, בוכה את מה שלא בכיתי כל המלחמה הזו ונושמת. כשהילדים קמים אני מנסה לשדר רק את השמחה שסביב המעמד. לפעמים זה עובד ולפעמים פחות. בכל חזרה כזו מתחברים כמה חלקים מהלב השבור, כמו בקינצוגי.

אתמול חזרו חטופים שיש לי קשר מיוחד עם משפחותיהם, לא יכולתי לשבת ולצפות, הגוף היה מתוח וחסר מנוחה.

אז יצאנו לטייל – אנחנו לא משפחה כזו טיילנית אבל בתקופה האחרונה להיות בחוץ עושה לי טוב, השמש, האוויר, התנועה, מחזירים קצת חיות לטרלול הזה שנקרא החיים שלנו.

קבענו עם Hila Ben Romano Vaza ויצאנו לניווט בתל זאבים, בין לבין אני בפלאפון, אדם שואל אם כולם כבר עברו לידי צה”ל, שחר שואל אם נגמרו החטופים וכולם פה, מטפסים על התל, יורדים בשבילים, שקדיה מהממת מציצה עלינו, עצירת כריך, מציאת הנ.צ, פתרון חידות, הולכים ומקשקשים או הולכת לבד מאחור. זה נראה נורמלי.

מדיי פעם קפץ קול מצפוני – שאולי הייתי צריכה לקחת אותם לכיכר או להישאר בכל זאת בבית, יש משהו בפנים שלא מרשה לי להנות. אבל החיוכים שלהם מזכירים את האיזון הנדרש ואת העובדה שנשבעתי לשמור עליהם.

בערב נסעתי עם אמא לכיכר.

עם כל חטוף שחוזר מתחברת מחדש חתיכה מהלב שהתנפצה לנו לפני 485 ימים, נשארו עוד 79 אנשים בעזה – אסור לנו להשאיר אותם שם.

+13

יומן מלחמה יום #1596

המלחמה האחרת.

כמדי ינואר חזרנו אתמול בלילה לשניידר לבדיקת MRI,

אדם היה עייף וחשש מאד מהעירוי, אך גם נרגש מנסיעתו היום לאילת עם החברים משמחה לילד.

יום קודם גילינו שאתגרים רבים בהם פגשנו לאחרונה קשורים לנזק הנוירולוגי שנגרם לאדם מהגידול. זו היתה תגלית קשה אבל מלאת תקווה, עכשיו יש לנו ליווי מקצועי וסיוע בהתמודדות עם הקשיים, ככה זה בחיים האלה, הטוב והרע הולכים שלובי זרועות במעלה ההר – לנו נשאר לבחור למי מהם לתת להוביל.

בשורות טובות.

על רקע האירועים של היום לסכם יומולדת מרגיש כ”כ שולי וחסר משמעות, ואולי זה הפוך, אולי זה מחזק את חגיגת החיים ונותן לגיטימציה לחגוג.

לפני שבוע אמרתי לחברות שאני לא מסוגלת לחגוג, שלא יארגנו דבר, הכל נראה שבור וכואב אבל הן לא התייאשו וארגנו ערב שהיה בדיוק מה שהייתי צריכה.

ערב ביתי עם אוכל טעים והאנשים שלא משנה מה החיים מזמנים – תמיד נשארים חברים.

זו היתה שנה מטורללת, קצוות מטורפים של רגשות, מעורבות ברגעים היסטוריים לצד רגעים קטנים ופרטיים, עוצמה והתפרקות, תקווה ויאוש.

שנה שבה מעבר לעשייה רבה למען אחרים, עם משפחות החטופים ובמילואים, מצאתי את הזמן והכח לעשות שינוי משמעותי בחיי האישיים – והוא כבר ניכר ומרגש ונותן את פירותיו.

אין ספק שהמתנה הטובה ביותר היא 7 הבנות שחזרו סוף סוף הביתה. כשכל ה90 הנוספים יחזרו אפשר יהיה לנשום.

45 מרגיש כמו אמצע החיים, למדתי לקבל לפחות חלק מהדברים,

יודעת שנקודת המבט שלי שונה ולא תמיד מובנת

שהחיים מזמנים לי אתגרים אבל שאני מסוגלת,

עדיין צוחקת בקול –

כבר לא שוקלת המון

(אבל יש עוד מה להוריד)

מודה לכם שעצרתם, בירכתם, ואהבתם,

שאתם חלק מחיי –

תמיד

“זה לא כ”כ פשוט להיות כאן ילד”

בתחילת המלחמה נמנעתי מלספר לילדים על החטופים. לא היה לי כיוון של מושג איך מספרים להם דבר כזה.

הייתי במילואים המון זמן והם כבר שמעו לבד.

ואז התחלתי ללוות את המשפחות הללו, להכיר אותן, להיפגש, לנהל שיחות ארוכות – גם בבית, והילדים נחשפו לסיפורים, לשמות, הבינו את משמעות המושג והרעיון, ואפילו אימצו חטוף אחד – אחריו הם עוקבים באדיקות.

מאתמול היתה התרגשות גדולה בבית, הילדים ניסו להבין את הלו”ז, האם יספיקו בין החוגים לראות ולחוות את חזרת החטופות? התלבטתי רבות אם לאפשר להם לראות ומה.

עליי להודות בכנות שהיום בשלב כלשהו קרסתי לתוך עצמי ולא יכולתי לנהל יותר את החשיפה שלהם.

כשהתפרקתי וזחלתי למיטה רוני באה להתכרבל איתי – מטפלת מלידה רוני שלי, וכששכבנו וצפינו ברגעי השיא של השחרור היא שאלה המון שאלות.

רוני: אמא מתי חוטפים אותנו לעזה?

אני: מה זאת אומרת?

רוני: באיזה גיל לוקחים אותנו לשם ?

אני: לא לוקחים אותנו !!

רוני אז למה לקחו את החטופים ששם ?

אני שותקת

רוני: אמא איך שכנעו אותם ללכת לעזה?

אני: לא שאלו אותם

רוני: אז למה הם הסכימו

אני: הם לא הסכימו

אז למה הם שם?

אני בוכה.

שום דבר פה לא סביר!

כלום

ושמישהו יכתוב שיר על כמה לא פשוט להיות כאן הורה.

רומי, אמילי ודורון מקווה שמהלילה ולעולם (!!!) תרגישו כמו שרוני שלי הרגישה הערב, אהובות, מחובקות ומוגנות.

כמה טוב שבאתן. מחכים לכל היתר.

All reactions:

מול ערלות הלב והפוליטיקה הקטנה והמכוערת של בן גביר, אמסלם וסמוטריץ, ניצבת אצילית וישרה האישה הזו (שאינני מכירה) שאיבדה את שני הוריה בפיגוע, ורוצחיהם צפויים להשתחרר בעסקה הזו.

זו לא עסקה מושלמת או טובה, אבל זו הדרך היחידה להפסיק לדשדש ולהקריב חיילים בעזה ולהחזיר את החטופים הביתה.

השבוע, לראשונה מאז תחילת המלחמה נדלק בחיי המשפחות הללו ניצוץ קטן של תקווה,

אצל חלקן הוא יהפוך ב42 הימים הקרובים לאור גדול, אצל חלקן הוא יהפוך לעלטה

והאחרות יצטרכו עוד אוויר ועוד סבלנות – ובשאיפה תישאר להן גם תקווה.

הביתה.

https://www.facebook.com/share/p/19oPskRFf9

יומן מלחמה

יום #436

המחשבה הכי מפחידה שהיתה לי בימיה הראשונים של המלחמה היתה למה הבאתי לעולם הזה 3 ילדים? איך אוכל לשמור עליהם מפני אכזריות ורוע כמו אלה שראינו.

אני יודעת היום שלא אוכל להגן עליהם במצבים זוועתיים, אבל חזרה לי קצת תקווה שלא אצטרך ….

וגם אם כן – עד אז – אני רוצה לחיות איתם, חיים מלאי חוויות.

https://www.facebook.com/reel/3814991032088973/?s=single_unit&__cft__[0]=AZWUTqFzlueK-8z3U-QsEjeBN6n9gp3Jles4dzP_gbca2VMFvZeAV7HZv4VkUNDNfUnSfI2vyLyHZHQNueHJcL3fYINrhRe3DowpPGUC0Ij0TKhoWLFetudPZi8tTFEVuW17fC9oTtvv80iXfr3Ez8jooTHDpjh5aZCv8VvMdzWPscHQOHtOXIR__oqbd05Jecs&__tn__=H-R

11.11.2024

לא כתבתי המון זמן, זה לא מקרי, הזמן שחלף שחק את הרגשות ודחק את המילים.

אבל השבועות האחרונים גרמו לי להרגיש שהגיע הזמן לחזור ולשתף, לשפוך קבל עם ופייסבוק את הרגשות וחשוב מכך את הדעות.

אם תגללו אחורה בפיד שלי לא תמצאו הרבה עמדות הנוגעות למצב בארץ, וברוך השם (או שלא) היו כאן לא מעט מצבים בהם הרגשות עולים על גדותיהם וכמוהם הכעס, התסכול ואפילו הייאוש.

אין לי כוונה לפתוח פה ויכוחים פוליטיים, אסטרטגיים או כל סוג אחר של ויכוח. זו המציאות שלי.

לפני 11 חודשים פנו אליי מלשכת שר הבטחון וביקשו ממני ללוות מטעמו את משפחות החטופים.

הסכמתי.

לא מכירה אדם שהיה מסרב. החטופים הם האירוע הטראגי ביותר במלחמה הזו ואם אני יכולה לסייע להם בדרך כלשהי אעשה זאת. תוך ימים ספורים הגעתי אליו לראיון, 10 דקות אח”כ כבר היינו יחד בחדר המשפחות בבית אריאלה כשסביבנו משפחות שעד אותו יום ראיתי רק בטלוויזיה.

מאז, הייתי אני הכתובת של משפחות החטופים בלשכת שר הבטחון, עם חלקם אני מדברת מדיי יום, אחרים בחרו שלא, אני נוסעת לבקר אותם בכל קצוות הארץ ומסייעת במה שאני יכולה.

בחודשים האלה החזקתי איתם ייאוש ותקווה, עצב וכעס, אכזבה ואופטימיות נצחית, כוחות על ושברון לב.

רצח ששת החטופים במנהרה ב31/8 שבר אותי, קיבלתי גם אני את ההודעות עם השמועות והשמות, והתפרקתי.

למחרת יצאתי למסע בין 6 המשפחות, אצל חלקן הייתי פעמיים, אצל חלקן שעות, ארוכות ובשבעות ההמוניות נופפתי מרחוק והלכתי.

ומאז הלב סרב להתאושש, וכל מה שמתרחש מסביב מוריד עוד ועוד את מפלס התקווה.

101 נשים גברים וילדים, אזרחים וחיילים, חיים ומתים, פצועים בגוף ובנפש מוחזקים במנהרות עזה בתנאים לא אנושיים, אין לי כל ספק שגם החזקים ביותר בינהם כבר מתקשים להחזיק.

את כל ה101 הללו צריך להחזיר הביתה עכשיו. אל תפצחו פה בדיונים על עסקה מול כח צבאי

ובבקשה אל תשתמשו בססמאות ריקות לכאן ולכאן.

ראיתי הכל בחודשים האלה, מנהיגים אמיצים מול פוליטיקאים חסרי אופי, שרים שמשפילים את המשפחות, צועקים עליהם ומשקרים להם.

וכן ראיתי גם שר אחד אמיץ – ישר והגון, שיושב מול המשפחות הללו שבוע אחר שבוע, מכיל אמירות בלתי אפשריות, דמעות של לבבות שבורים, סיפורי זוועה ושאלות נוקבות.

מכיל, משיב, מכבד – ועושה!

מי שמכיר אותי יודע שלא הצבעתי מעולם לליכוד ולגלנט, אבל אחרי תקופה כל כך משמעותית לצידו, אין לי ספק שהוא היה שר הבטחון הנכון לנו במצב הנוראי בו אנו נמצאים.

נכון בקונסטלציה הפוליטית הישראלית היה ברור שזה עניין של זמן עד שגלנט יפוטר, למרות זאת הייתי בסוג של הכחשה, המשכתי לדחוף קדימה ולעשות, עוד פגישה ועוד שיחה, כשהצלחתי לתת מענה לבקשות שנראו בלתי אפשריות – זה מילא אותי במוטיבציה, אבל בכל ערב לפני השינה, הרגשתי שהלב נשבר עוד קצת. כי הם לא חזרו גם היום.

101 החטופים נמצאים בגיהינום, רוב הזמן נמנעתי מלשמוע את הפרטים הטכניים, המפורטים, אבל לא צריך לשמוע כדי להבין כמה רע שם.

וכן הגיע העת לומר: כל חיבור בין פוליטיקה (מקומית, אמריקאית וכו) להחזרת החטופים הוא פשע נגד האנושות, כולם כבר נחשבים הומניטרי וכולם צריכים לחזור. עכשיו.

תודה לך יואב גלנט על האמון וההזדמנות שנתת לי, תודה על הובלת מערכה מנצחת מתוך כשלון ענק, תודה על המילים אחריות וסליחה, תודה שאתה לא מוותר עלינו וממשיך בעשייתך.

All reactions:

כבר שנה

והרגשנו כל כך

All reactions:

השכן שלנו עלה הבוקר להחזיר את משאבת האופניים שהשאלנו לו, הוא נכנס מחוייך, לבוש מדי ב, “הכנתי להם את האופניים לכיפור” הוא אמר, “מה אתה עולה?” שאלתי בקול רם מדיי, יודעת שיש לו איזו פציעה ברגל. הוא הנהן וחייך.

העיניים שלי התמלאו דמעות.

הלכתי לחדר “להתארגן” שהילדים לא יראו, הפיד מלא תמונות של ילדים נפרדים מהוריהם שיוצאים לסבב נוסף של מילואים.

אף אחד לא אומר את מה שכולם חושבים. לא כולם יחזרו בשלום מהמערכה הזו.

המציאות שלנו לא נורמלית, כ”כ לא נורמלית שקשה לכתוב אותה ועליה. לא הצלחתי לכתוב כבר זמן רב.

שלשום גם הילדים שלי חוו שורה של אזעקות, במתקפה האיראנית נשארנו שעה שלמה בממד, כולל פיפי בדלי, כולל לפתוח את האוכל שהכנו שם – שני דברים שלא האמנתי שבאמת נשתמש בהם.

כשהחלו האזעקות הם היו באמצע ארוחת ערב, כשיצאנו הכל חיכה על השולחן.

הבית לא היה הפוך, לא היו מחבלים סביבנו אבל הלב לא הבין את מה שהראש ידע, ותוך זמן קצר זחלתי למיטה, לעוד לילה של פחד ומחשבות זוועתיות.

עוד 4 ימים נציין שנה למלחמה, שנה לבוקר הארור של ה 7/10, שנה ליום שהעיר בי את כל השדים, ליום בו חזרתי להבין שבכל רגע נתון יכול לקרות לי אסון.

אני מנסה להרגיע את עצמי במחשבה שאם יקרה לי משהו זו בעיה שלכם, אבל אם יקרה משהו לילדים – אני אשתגע.

ואז אני נזכרת באנשים המדהימים והמיוחדים שאני מלווה כבר כמעט שנה – משפחות החטופים – כבר חודש אנחנו משוחחים בלי מילים, מאז רצח השישיה במנהרה, הכל השתנה – התקווה התנפצה, חוסר האונים גבר וגם המשפחות הקרובות אליי ביותר כבר לא מצליחות לבטא את הרגשות המציפים.

אין שום דבר נורמלי פה, כבר 5 שנים שאני משחקת אותה רוברטו בניני, מייצרת לילדים שלי מציאות אחרת, מעודנת יותר, החיים היפים.

וכמו בקורונה ובתקופת המחלה של אדם, המציאות מחלחלת דרך חומות ההגנה שלי והם פוגשים בה כל יום עוד קצת.

האזעקה שלשום תפסה אותם בבית הספר, באמצע טקס, אדם לקח על עצמו להרגיע את רוני ושחר וכשהכל נרגע קרס – נפילת מתח כזו של גדולים, שלושתם כבר יודעים לזהות את התגובות שלי כשאני מציצה בטלפון, הם כבר לא שואלים מה קרה, שואלים איפה האזעקה או כמה חיילים נפגעו ואם אני שמחה הם שואלים אם חילצנו חטופים.

זו לא מציאות נורמלית לגדל בה ילדים, אבל זו המציאות שלנו.

ועכשיו בראש השנה צריך למצוא אופטימיות, לאחל שנה טובה ושלל מילים שמחות, לקחת אוויר לפני שנה נוספת בה ננוע בלי שליטה בין ייאוש לתקווה, נחישות וחוסר אונים, נאחז בעוצמות שמפגין העם שלנו ברגעים נוראים ונזכיר לעצמינו שאנחנו עושים הכל למען הילדים.

שנה טובה

All reactions:

היום רק על המלחמה שלנו יום #1328

איכשהו יוצא שזו השנה השלישית שבתחילת מאי אנחנו מגיעים לניתוח בשניידר, פעם זה היה ניתוח ראש ועכשיו “רק” ניתוח בעיניים.

תכננתי לאמץ את האמירה לפיה הזמן מרפא את הכל ולבוא קלילה מנוסה וזורמת.

אבל קללת הידע והניסיון הפתיעה הפעם דווקא מאדם, שחווה חרדה ממשית כבר 5 ימים.

הוא הגיע לטרום ניתוח עם רשימת שאלות לרופא שכל כולן עסקו בכמה הוא יהיה כאוב.

הוא כבר מכיר את הפרוצדורה היטב, את ההכנה באשפוז יום, ההמתנה ליד חדרי ניתוח, ההרדמה, ההתעוררות וההתאוששות.

הוא יודע שהימים הראשונים לא פשוטים, מכיר את חוסר האונים והעצבים הרופפים.

מכיר זוכר ומפחד. מפחד מאד.

נדמה שהצלחתי להגן עליו מפני המון דברים מאז שנולד, ובטח מאז שחלה, אבל לצד ההגנה האולטימטיבית גידלנו ילד חכם וחד, שמעורב בנעשה סביבו, מתעניין לומד ומבין. מבין הכל. גם את מה שרצינו שלא.

אז הבוקר אנחנו שוב בשניידר, אחרי ימים בהם קיבלנו עזרה מרובה, ממטפלים, חברים, שכנים ומשפחה.

עזרה שכללה טיפולים, שיחות, פינוקים, אוכל ומלא מלא אהבה.

ולמרות שלא עשיתי את זה באף אחד מהניתוחים הקודמים, הפעם אבקש גם כאן, מכל אחד בדרכו, שתקדישו תפילה, מילה, אנרגיה מה שתבחרו להצלחת הניתוח הזה ולהחלמה מלאה של אדם

#מנצחים_את_גדליהו

פסח

בלי טיולים

בלי קמפינג

בלי חול

בלי ליל הסדר

עם מעט מפגשים חברתיים

עם מעט מצב רוח

עם שעות ארוכות של עבודה, שיחות קשות, לבבות שבורים.

שמחות קטנות.

סבלטנו בית מיוחד וחמוד רחוק מהכל אבל קרוב לעבודה, בריכה מחוממת לרפא את הגוף והנפש של הילדים ושלי, בלי ממד, עם כלב גדול וזקן.

למעט פעם אחת לא יצאנו, חברים באו לבלות איתנו, קצת אסקפיזם, מלא אוכל. שמחות קטנות.

הזמן לא עוצר לרגע, כל קצינת נפגעים יודעת שכשפסח נגמר מתחילים שבועיים שהם יום הזיכרון. כבר חצי שנה אנחנו ביום הזיכרון ואיך אפשר לזכור כל כך הרבה? שמחות קטנות.

אספתי המון שמחות קטנות בשבוע הזה

כאלה שנזכרים בהן ברגעים קשים ויודעים למה צריך לדחוף קדימה. למה חייבים להמשיך. בעיקר בעיקר בשביל שלושת השמחות הקטנות שלי.

שמחות קטנות

All reactions:

מה נשתנה?

הכל!

אין צורך לשאול כי הכל, הכל השתנה,

וגרוע מכך, כל מה שרצינו שישתנה מאז שהכל השתנה, לא קרה.

החטופים לא חזרו

הפילוג מרים ראשו,

קצוות דוקרניים מפיצים שנאה

והרוב, הרוב השפוי נקרע בין חודשים של מילואים, לחיי מפונים, בין שיקום גופני לשיקום רגשי, והזמן לא עוצר.

קראתי באיזה מקום שלחגוג את ליל הסדר השנה, זה כמו לנסות למזוג יין לתוך כוס שבורה.

איך אפשר למזוג יין כשחייהם של רבים כל כך מפורקים, הכאבים חשופים והלבבות זועקים?

בערב הזה, בבית שלי צוהלים הילדים בשמחה אותנטית, מחכים לחפש את האפיקומן, לקרוא בהגדה ולשיר שירי חג.

ואני עוד במשרד, שיחה אחרי שיחה עם המשפחות, עצובות, מתגעגעות דואגות, מיואשות.

אני מנסה לראות מפרש לבן באופק, להתרגש מהאביב והחג, לדבר על המשכיות החיים כניצחון שלנו, אבל זה לא חג שמח, ובטח שלא חג חירות.

All reactions:

כל מה שבא לי ב171 הימים האחרונים הוא להחזיר אתכם לרחם, אתכם ואת אדם. המחשבה על סיטואציה בלתי נסבלת כפי שחוו רבים מדיי ב 7/10, בה לא אוכל להגן עליכם מפני רוע, כאב ואימה, מדירה שינה מעיניי כבר לילות רבים.

והנה הגיע יום חגכם ושוב נעטה את המסיכות על פנינו, קישטנו את הבית, הכנו עוגות ומחר בבוקר תקומו לחגיגה לה אתם ראויים.

6 שנים שלא חגגנו לכם כמו שצריך, הקורונה והגידול של אדם ועכשיו… נחגוג! כל אחד עם הגן, עם החברים, שניכם ביחד עם המשפחה, אפילו שהלב מרוסק, אפילו שהכל אפוף פחד ועצב וכאב.

כאילו אתם עדיין ברחמי, אעטוף אתכם בשמחה, בבלונים, קישוטים ומתנות

הלוואי שהעולם אליו אתם גדלים יהיה ראוי לכם, יהיה טוב והוגן ומלא אהבה ושמחה וצחוק.

הלוואי שמחר בבוקר כשצהלות השמחה שלכם ימלאו את הבית אצליח לעצור את הדמעות ולהידבק בשמחתכם.

מזל טוב אהובים שלי. אני מבטיחה לעשות הכל, כדי לשמור עליכם, תמיד.

יומן מלחמה יום #158

אחת הדרכים שלי להתחזק היא להזכיר לאחרים כמה הם חזקים.

הבוקר העברתי פעילות ברוח ההרצאה שלי “הדרך היא הנצחון”, לגן של שחר. דיברתי עם הילדים על אתגרים שאנחנו פוגשים ועל הכוחות שיש לנו כדי להתמודד איתם. ביחד יצרנו קיר כוחות שיזכיר לכל אחד מהילדים והילדות שגם כשקשה ועצוב ומפחיד יש בהם את הכח להתגבר על הקשיים.

ככה הזכרתי גם לעצמי.

בדרך החוצה הספקתי לתת חיבוק גם לרוני שלי.

יומן מלחמה יום #155

אין לי סבלנות להתייחס ליום האישה, אבל המסר הזה מבואנוס איירס רלוונטי כבר 5 חודשים. לרגל יום האישה הבין לאומי, הם צבעו את מעברי החצייה, אך הם הוסיפו עליהם גם את שמות החטופות שלנו ואת המשפט הבא: “אם הפמיניזם שלך לא כולל את הנשים היהודיות, זה לא פמיניזם, זאת אנטישמיות”.

יומן מלחמה יום #152

“היה השינוי שתרצה להיות בעולם”

פתחתי את הבוקר בתיכון השקמים בהוד השרון, שיעור ראשון ביום, על אתגרים והיכולת להתגבר עליהם. הדרך היא הניצחון.

עכשיו בחזרה למילואים.

#שוות

#שבועהנערההישראלית

ומן מלחמה יום #148

לאף אחד לא היה ראש לבחירות לרשות המקומית, גם לא זמן. אין אנרגיות לקמפיין וססמאות עם או בלי תוכן. אבל היו בחירות ו…נבחרתי להיות חברת מועצה!

קשה לי לומר שאני מתרגשת, הכל עטוף בעננה של מלחמה, הרוגים, פצועים וכמובן החטופים.

אבל זה הכניס קצת תקווה לימים שאחרי, ימים בהם נזכה כיישוב וכמדינה לשקם ולטפל, ימים בהם החטופים יהיו פה לצידנו, בהם נוכל שוב לתכנן קדימה, לעשות עוד יותר טוב למען הקהילה, לארגן, לקדם ולפעול.

רק שיבואו כבר הימים האלה

https://www.facebook.com/share/p/1WskfAnJFW

אסקפיזם.

36 שעות שרציתי שיהיו כאילו כלום לא קרה,

כאילו לא הותרו לפרסום,

והודעה נמסרה למשפחה,

כאילו אין 134 אנשים בחוסר אונים משווע וסבל בלתי נלאה,

כאילו האויר זורם בריאות,

והמחשבות לא מפחידות.

כאילו הכל פתוח ובטוח,

והצרות הן התלבטות בין מתוק למלוח.

36 שעות פחות שיחות הטלפון מהמילואים, התייעצויות ודיונים, על איך עושים להם את החיים טיפה טיפה יותר קלים.

36 שעות פחות טריליון מחשבות כואבות, פחות הרגעים בהם חלפנו על פני תמונות החטופים ברחובות,

36 שעות בהן צחקתי עד שכאב לי כל הגוף ולמחרת בכיתי עד ששרף לי בעיניים.

הכל קצת מעונן גם כשהשמש בוהקת,

גם כשהאוכל טעים והחברה נהדרת.

אי אפשר לברוח מהמצב,

כשבהופעה מחלקים את סיכת החטופים והקבצן בכניסה להיכל התרבות, מנגן את אין לי ארץ אחרת.

Michal Deligdish

תודה שארגנת לנו זמן איכות מושקע כל כך, אמן שבשנה הבאה נחגוג בלב שלם

+8

All reactions:

הפוגה הומניטרית

זה לא באמת הפוגה אבל הערב, בעזרת צוות מופלא של אנשים הצלחתי – ואולי אפילו הצלחנו – לסגור את עצמינו בבועה שלא נכנסו אליה החיים של אחרי ה7/10.

פברואר יוצא מן הכלל – איך למען השם כבר פברואר???

ויום המילואים שלי שובץ ב2 מפגשים מיוחדים ומרוממים.

אחהצ הוזמנתי ע”י Bar Guterman להשתתף בפעילות מיוחדת של שבט הצופים של היישוב, שבט נחשון-העמוד הרשמי להשתתף בשיח “תודה על התשובה” שעסק בהתמודדות של אנשים עם מגבלות שונות. נחשפתי שוב לנוער הקסום שלנו והתמלאתי הערכה וגאווה.

ובערב… הערב ערכתי עם צוות של אלופות – ערב פינוק לאמהות צמי”ד אלפי מנשה – בפעם השניה!!

ערב שמורכב כולו ממתנדבים תושבי היישוב שבאו לפנק ולהרים לאמהות האלה.

כולנו ביחד בתוך חיי היומיום העמוסים, המתח מהמלחמה, והשגרה השוחקת, מצאנו את הזמן והמוטיבציה לעשות ביחד למען הקבוצה המיוחדת הזו.

תודה מיוחדת לחברים המופלאים שלי שתרמו מכשרונם ומזמנם,

לראש המועצה Shy Rosenzweig ולמנכלית Guttel Odelia על התמיכה בצוות ובפעילותו,

והכי חשוב תודה לאמהות צמי”ד שסמכו עלינו בפעם השניה, הגיעו, פתחו את הלב, שיתפו והיו כל כולן.

זכיתי.

+2

All reactions:

לפני זמן מה היה לי ויכוח עם חבר על ארץ נהדרת.

אני מצאתי שהיו להם מערכונים נוקבים וחזקים מאד מאז החלה המלחמה. הוא טען שהם: “הייטרים שמפיצים שנאה ופילוג בעם במסווה של הומור”

אתמול השתכנעתי.

עוד לפני תגובתי הצפויה על השימוש הציני במערך הנפגעים (ואלוהים כמה ציני הוא היה),

הצורך הזה להצית עוד מחלוקת בעם, כ”כ מיותר בימים אלה.

דווקא בימים האלה בהם כ”כ הרבה ישראלים- כולל חרדים – מתגייסים למען העם, זה היה מיותר.

ברורות לי הנסיבות – חוק המילואים וכו – ואין לי כל ספק שאם יותר חרדים היו עושים יותר היינו במקום אחר – אבל

הדרך!!

להשתמש בקציני נפגעים (ושמישהו ילמד את כותבי ארץ נהדרת את ההבדל בין מודיעי נפגעים לקציני נפגעים – כי זה הרבה מעבר לסמנטיקה!!!!),

להשתמש באובדן הגדול בעולם, בימים שמשפחות רבות במדינה יושבות עדיין שבעה או סופרות 30,

ללעוג לעוצמת הכאב שחשים הורים שמודיעי הנפגעים דופקים על דלתות ביתם, וכן, גם על בתי משפחות חרדיות נקשו המודיעים, ב132 הימים האחרונים.

לזלזל במקצועיות המודיעים וברגשותיהם,

שום דבר טוב לא יצא מזה!!

ארץ נהדרת לא קידמתם דבר!

לא ייצא מזה שיח בונה ומפרה, הידברות, ואולי פתרון.

לא עשיתם כלום מלבד לזרוע שנאה ופילוג, עלבון וצער – בימים, בהם כל ייעודכם הוא להעלות חיוך על פנינו – פני אומה שטופות דמע וקסם.

וכל שנותר לי לאחל לכם הוא שלעולם לא תבינו !

בפרופורציות של הזמן, כנראה שאנחנו בסדר

אולי אפילו יותר מבסדר,

אבל הימים האלה,

נקודות הציון

מותירים אותנו חשופים לגל הרגשות ששוטפים אותנו שנה אחרי שנה.

ובפרופורציות של הזמן ושל המלחמה

נדמה שאין אצלינו זמן לפצעים להיסגר, לנשמה להחלים ולהתחזק,

לקחת אוויר לפני שצוללים למסע נוסף, אישי, משפחתי ולאומי

לב שפועם זוכר הכל

https://www.facebook.com/share/p/15G98i5f2G

כשצילמתי את התמונה הזו תהיתי אם העובדה שישבנו בגובה רב סייעה לאלוהים או מי מטעמו לשמוע את תפילתנו….

אַחֲרֵי הַכְּאֵב / נֹעַם חוֹרֵב

בְּאֵיזֶשֶׁהוּ שָׁלָב

הַכְּאֵב מְוַותֵּר

כְּאִילּוּ אוֹמֵר:

גָּדוֹל עָלַי כָּל הָעֵסֶק הַזֶּה,

וּמִתְפַּטֵּר.

וְאָז אַתָּה נִשְׁאָר

עִם מַשֶּׁהוּ לֹא מוּגְדָּר

מִין עֶצֶב בָּר

לֹא מְדוּבָּר

זָר

אֲבָל מוּכָּר.

בְּלִי סוֹף.

בְּלִי הַתְחָלָה.

רֶגֶשׁ חָדָשׁ

שֶׁעֲדַיִין לֹא הִמְצִיאוּ לוֹ מִילָּה.

מי חוגג בימים כאלה?

איך אפשר לשמוח מול כמויות העצב, הכאב, הפחד והגעגוע?

אתמול אחהצ כשהחל לזרום המידע על האירועים בעזה הכרזתי ביני לבין עצמי על ביטול יום ההולדת.

אבל אז נזכרתי ביום הולדתי ה – 15, יום אחרי הפיגוע המחריד בבית ליד.

בהפסקה הגדולה יצאתי עם זר בלונים עצום למסדרון והמורה שלי עמדה שם ממררת בבכי על תלמידיה שנרצחו, “תעיפו את הבלונים האלה מפה!! זה לא יום לבלונים” היא צרחה, בגילי המופלג אני יודעת שהיא עשתה טעות, אבל באותו הרגע המסר שקיבלתי היה שהמתים חשובים יותר מהחיים.

הילדים לא יוותרו לך

ולא צריך בענק

אפשר בקטן

אפילו בבית, בלי לצאת.

הבוקר העירו אותי שלושת הבנדיטים שלי, כל אחד עם בלון ושרו לי עם אלדד שירי יומולדת.

ואחכ נשאבתי לשמות ולסיפורים ולעשייה שלי בימים אלה – שלא נעצרת לשנייה.

בצהרים אלדד דאג להפוגה קצרה, היה נעים ומפנק, אבל הלב היה שבור.

ב20:30 בערב הדלת נפתחה והחברים התחילו לזרום פנימה, עם שתיה ואוכל ועוגות והפתעות והמוסיקה נדלקה, והאלכוהול מילא את הכוסות ואת השברים.

יומולדת במלחמה זה לא משהו שאפשר לעכל ולהבין

אבל אפשר להזכיר לעצמינו כמו בכל בוקר בחודשים האחרונים שעלינו לעשות הכל כדי להמשיך לחיות, לאהוב ולשמוח.

אחרת כבר הפסדנו.

כשהייתי בתיכון נסעתי עם המשלחת לפולין,
גם במהלך שירותי הצבאי נסעתי.
עמדתי במשרפות, בתאי הגזים ומול הר האפר ולא הבנתי כלום.
מה מבינה ילדה ישראלית שגדלה במדינה שלה?
שיש לה בית וצבא שמגן עליה.

היום זכיתי שייקרע ליבי לגזרים ביושבי ליד אישה ששבה מעזה, תיאוריה הבלתי נסבלים מוטטו באחת את חומת המגן שבניתי סביב ליבי ב 7/10.
זכיתי לבכות בלי לחשוב ליד אישה שמשפחתה נעלמה ברגע, שסיפורה האחד מיני רבים פשוט לא ייאמן.

אולי אני קצת בדיליי וטקסטים מסוג זה כבר פחות נראים ברשת, אולי הלב שלכם כבר לא יכול להכיל את הזוועות.
אבל כבר 3 וחצי חודשים שאני במילואים, עושה למען, ומשתדלת לעזור לאנשים,
ורק היום במסגרת תפקידי החדש, העזתי להקשיב לסיפורים באמת, הבטתי להם בעיניים, החזקתי את ידן ואחכ חיבקתי אתן חזק חזק, מבטיחה לעצמי לעולם לא לשכוח.

ובכיתי.
סוף סוף בכיתי.

שייקה פייקוב – ארץ שנאהב Shaike Paikov

נרות השבת שלי.
אחד עומד איתן נחוש להמשיך לבעור,
ואילו השני אמנם דולק אבל פחות יציב, חלש ומהבהב, נלחם בעוז להמשיך לדלוק ולהאיר את השבת הכואבת הזו.
שבועיים אחרי הזוועות.
רחוק ממני וככ קרוב.
הגוף עוד לא חזר לנשום ולישון, הלב מרוסק
והראש…. הראש משחזר בלי הפסקה.
הלוואי שאצליח לזכור את אביו של החייל שנחטף מהטנק ואת אביו של הקצין שהיה ממש בדרכו לבית החולים ונעלם, את ש. שמשפחתו לא איבדה תקווה לרגע ואת א. שאמו, מפוקחת ומבינה, לא סיפרה לבעלה שיש שמועה שהוא באחד מבתי החולים, כי ידעה שהוא כבר לא איתנו.
את ג. שזיהינו לפי הקעקוע ברגל ואת ש. הפצוע שאחיו נהרג, ואת הילדה היפייפיה שהוריה שלחו לנו תמונה וכך ידענו שהיא נחטפה לעזה.
את שושי הרעיה שחיכתה ימים למודיעים ואת שושי השניה אחותו של א. שהוציאה את הילדים מהבית כי לא רצתה שישמעו מה אומרים לה הקצינים.
ואת 2 המשפחות שבזמן שדיברו איתי מותשים ונחושים כיוונתי את מודיעי הנפגעים לחדר בו ישבו בבתי החולים, ושמתי קץ לתקוותם.
את כל מי שהתחנן בדמעות שאתן לו רמז בין המילים שלי, כי הוא כבר מבין אבל רוצה לדעת, את כל מי שצעק וכעס ובסוף התנצל בשקט ואמר שהוא יודע שזה לא באשמתי. את אלה ששלחו לי מפות ותצ”אות של המסלול אותו עבר ילדם כשברח מהמסיבה ונעלם.
את מי שסמך עליי והתמסר ואת אלה שאיבדו אמון בכל.
את כל מי שישב סביבי וניהל שיחות כמוני, מביט בי חסר אונים, שבור לב ומחוייב.
את לוחם הנחל שמשפחתו שלחה תמונה של גופתו הירוייה כדי שמישהו יבוא להודיע להם והם יוכלו להתחיל לשבת שבעה.
הלוואי שאצליח לזכור את מה שנמנעתי מלדעת, את הסרטונים שלא ראיתי, התמונות שמחקתי, הכתבות שהנמכתי להן את הקול ועדיין שמעתי הכל.
הלוואי שאצליח לזכור את הרגע בו נכנסתי לאוטו בשבת הארורה ההיא ויצאתי למשימה שלי, מתה מפחד מהדרך ועדין נוסעת.
הלוואי שאזכור לתמיד את החיילות שישבו לצידי נותנות את כל כולן ושואלות את עצמן תוך כדי מה קרה לעולם התמים והשמח שחיו בו.
הלוואי שאזכור לתמיד את המספרים העולים, הנעדרים והפצועים, הבחילה והסחרחורת, והאוכל שדחפתי פנימה שיעצור את הדמעות.
הלוואי שאזכור לתמיד את הרצון לברוח וההחלטה להישאר, את האהבה ללא תנאי לצבא לעם ולארץ.
את ההחלטה לסייע לכל מי שביקש, את גיוס המתנדבים, הודעות התמיכה מהחברים והשכנים.
את הרגע ההוא לפני 3 שבועות בלטרון בו הבעתי תקווה שנחזור להיות העם שהיינו במלחמת יום כיפור ואת זה שלא לכך התכוונתי.
הלוואי שהנר השני שלי ימצא כוחות לבעור, להאיר את הדרך, לחיות.

עותק של הניירות שחתמתי עליהם כרגע

הסכמה לניתוח

שוב ניתוח

עוד ניתוח

כן אני יודעת זה לא אותו דבר

וזה ניתוח קל

וזה לא מסובך

ולא יגעו לו בראש.

אבל את תיבת הפנדורה שנפתחה בסערה זה לא מעניין.

התיבה שלי, שסגרתי בה את כל הרגשות שהרגשתי בשעות ההמתנה הארוכות בקומה 4, מחוץ לחדרי הניתוח, מלאה עד אפס מקום בפחד.

פחד אמיתי שתופס את הלב ומכווץ את הבטן.

פחד שעושה מחנק בגרון

ורעד בגוף

פחד מעשרות דברים שלא קרו, ומדבר אחד שקרה.

אני לא מצליחה להסביר לאף אחד למה העיניים מתמלאות בדמעות ברגע שהדפים הצהובים נתלשים זה אחר זה, הרופא המרדים מביט בי המום ומאחל בריאות.

אדם עולה לשחק עם בנות השירות בקומה 7, שם הוא מתאושש ומקבל אנרגיה.

כמה ילדים אתם מכירים שבאים לאונקולוגית להירגע?

כמה הכל מסובך ומורכב

וכמה ברור וחד הכאב

יש לי שבוע לפחד

הסיוטים בלילות כבר חזרו,

חוסר הסבלנות

והרצון להיות לבד, בשקט שלי

לא להסביר ולא לספר,

לא להתנצל ולא לקבל עצות

לפחד עד שזה ייעצר

עד שההגיון ינצח את הרגש. עד שהשמחה תנזל

לאט לאט לתיבת הפנדורה וכמו במשחקי המחשב תחליף את שחור הפחד בורוד הזועק שלה

זו כותרת גדולה כזו אבל ככה פשוט הלב שלי נשאר מאחור,

למזלי אדם הופיע על במת היישוב כך שכולנו הלכנו לראות ועשינו סיבוב בין האטרקציות השונות. אחרת הייתי נכנסת למיטה ולא יוצאת,

מזל נוסף היה הבת מצווה של כרמל, שלא היינו מפספסים בחיים, אבל הלב שלי נשאר מאחור.

איכשהו דמיינתי את השבוע הזה אחרת, רציתי להספיק להגיע ולחבק המון משפחות, בדרום בצפון, בירושלים ובמרכז,

זכרתי בלב ובראש המוני חיילים לרגע אחד בלילה בהר הרצל אפילו עמדתי מול קברו של החלל הראשון שלי, זה שנהרג 4 חודשים אחרי שהתחלתי את תפקידי כקצינת נפגעים. הייתי בת 20. גם הוא.

אבל הוא נשאר בן 20, כמו יורם של פוליקר ששר לי מהרדיו באוטו. זמן הנסיעה בימים אלה הוא טקס הזיכרון הטוב ביותר.

כל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע, מאירוע, משפחה, או יחידה בה שירתתי. והדמעות יכולות לזלוג ולהיספג בשולי החולצה הלבנה.

אני לא לובשת מדים כבר שנתיים וחצי, על פניו היו לא מעט הזדמנויות, פעם הם לא עלו עליי, עכשיו כבר עולים אבל משהו בי כ”כ נרתע מהמעמד.

המדים שמרו עליי שנים רבות, מצמידים לי תואר מחייב וכביכול מפרידים ביני ובין הסיטואציות.

כשהייתי קצינת העיר של ירושלים, הייתי בהריון עם אדם ולא לבשתי מדים, ובכל פעם שעליתי להר הרצל לבשתי מעיל גדול שחור, מלטפת את הבטן ומסבירה לה ולי שהמעיל הזה מפריד בין המוות הנורא שהתרחש כאן לחיים החדשים שנוצרים.

עכשיו אין לי מדים ששומרים עליי וכל הלב שלי בחוץ, שכבות ההגנה שגדלו עליו לאורך השנים כבר נשחקו בעיקר בשנתיים האחרונות.

אין דבר נורא יותר מלאבד ילד

ואין עוצמה גדולה יותר מהבחירה בחיים אחרי אובדן שכזה.

הדמעות שלי זולגות והמחשבות נודדות בארץ, קיבוצים, עיירות פיתוח, מרכז תל אביב, בכולם חיות משפחות שכולות.

בכולם חיים נכים בגוף ובנפש שלעולם לא ישובו להיות מה שהיו טרם האירוע בו נפגעו, שגם להם תעצומות נפש אינסופיות

וכמה כאב!!

הכאב הזה זורם לי בגוף ואין מפסק שיעצור את הזרימה עם תחילתו של טקס הדלקת המשואות.

לא הצלחתי לעשות את המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות,

גם בימים נורמלים – אם אי פעם היו כאלה במדינה הזו, זה היה קשה. אבל השנה פשוט לא הצלחתי.

לכאורה תמונה מטופשת,

שגרתית, אינטימית – אולי מדיי, אבל עבורי הרגע הזה מספר את סיפור החודשים האחרונים.

***עבודה***

לפני כמה חודשים נקראתי לשירות מילואים קצר, מיד אחריו לשירות מילואים ארוך יותר, ואז למילואים בתנאי קבע ולבסוף לשילוב מנצח בין משרת יועץ לבין שירות מילואים.

חלק מהחברים צוחקים עליי שלא השתחררתי, אבל עבורי מדובר בסגירת מעגל משמעותית ביותר, האמנתי מאד במה שעשיתי בשירותי הצבאי וכשנאלצתי לקום וללכת כשאדם חלה, היה לי קשה מאד.

המשמעות הזו ביחד עם התמיכה המשוגעת שזכיתי לה מצה”ל הופכים את החזרה למקום הזה טבעית ומיוחדת בו זמנית.

***מישלנו***

במקביל לעבודה בצבא, אירועי יום האישה זימנו לי מפגשים רבים. הוזמנתי עם הרצאתי “הדרך היא הניצחון” לבסיסים רבים, חוגי בית ומעגלי נשים, ובתזמון מושלם,התחלתי ללוות מספר נשים אלופות שמתמודדות עם אתגרים שונים.

עדיין מתרגשת מכל פנייה, כל המלצה, כל סיפור שמגיע אליי מאנשים שהיו בהרצאה ומספרים עליה, אלה החיים שלי,הרגשות שלי,הילדים שלי והם הופכים השראה לאנשים רבים. כ”כ לא מובן מאליו.

***משפחה***

המשפחה שלי פחות מרוצה מהעיסוקים הרבים והמשמעותיים שלי, הם רואים אותי פחות ואחרי 3 שנים די צמודות לילדים קשה להתרגל לרעיון. אדם מספר לשחר ורוני שככה זה היה פעם: “לפני שמצאו לי את הגידול אמא היתה בצבא והיו הרבה ימים שלא הייתי רואה אותה, אתם הייתם תינוקות אז אתם לא זוכרים”

כשהם מאד מתגעגעים אני מזכירה לעצמי שגם מזה אפשר ללמוד: מסירות, אחריות, מחויבות והגשמה עצמית.

כשאני מתגעגעת אני שמחה שאני יכולה להניח את הטלפון בצד ולהיות רק איתם.

אז התמונה?

התמונה צולמה בקוטג’ שאנחנו נמצאים בו עכשיו בפרברי פריז, טיול שתוכנן המון זמן, וחיכינו לו מאד.

המשפחה שלי – המורחבת היא משפחה לא רגילה ואפילו קצת מורכבת, אבל בתוך המורכבות יש כמה עוגנים שהופכים את החיים שלנו לכייפים מאד, ואיתם נסענו לטיול הזה, לחגוג פה יומולדת לאמא שלי, ולשחר ורוני שלי.

יום הולדת בדיסנילנד איזה חלום.

אז התמונה?

המשפחה שלי, בטיול,  בזמן איכות, ביחד.

(ותודה @⁨וידר אריאל⁩ על השם המבריק)

חלק מהחברים אמרו שלא צריך להתייחס ליום הזה,

אבל אין לי אפשרות להתעלם מהיום ששינה את חיי.

לא יודעת כמה דיברנו על זה שאדם היה תינוק די חולני כזה חלשלוש ועם כל מיני בעיות. בפעם הראשונה ששלחו אותנו למיון הוא היה בן חודשיים, כשהרופאים ניסו לקחת דם הוא צרח ואני נשכבתי לידו ומיררתי בבכי.

רני שהגיע לשם לתמוך, שם לי יד על הכתף ואמר “הוא צריך אותך עכשיו”.

זה לא ממש עזר באותו הרגע אבל לפני שנתיים זה כבר היה מאד ברור.

בסך הכל אני גאה מאד באופן שבו התמודדנו עם רכבת ההרים המטורפת, לפעמים כשאני מספרת חלקים מהסיפור או בהרצאות כשאני מספרת את כולו אני לא מאמינה שזה באמת קרה, שכל הטרפת הזו היתה החיים שלנו.

בשבוע שחלף הבית כולו עסק במותה של רבקהלה,

בחמישי נפרדנו ממנה

בסופש תכננו את הלוויה

בראשון שהיה גם יום הולדתו של אבא שלי נערכה הלוויה

בשלישי ורביעי השבעה נערכה כאן

ובחמישי הגידולדת.

שבוע שהמחיש שוב ושוב ושוב את חשיבות הרוח והתמיכה, החברים והמשפחה.

ובכל הרגעים שהרוח נופלת, שהדברים עימם אנחנו מתמודדים כיום נראים לנו קשים ומתישים אני מעלעלת בקבוצה הזו, רואה את העדכונים, התמונות, קוראת את הלבבות השבורים והכח.

וחשוב מכך מסתכלת על אדם, אדם שצומח כ”כ יפה מאז התחיל עם הורמון הגדילה, אדם שסוף סוף – אחרי שנה וחצי – נפתר מכל הנפיחות של הסטרואידים, אדם השמח, הפעיל, הבוגר והרגיש כל כך.

אדם, וכולנו בעצם, לא בריאים אבל אנחנו ממש בתהליך החלמה.

מיד אחרי סוכות יש לנו MRI נוסף ופגישת מעקב של באנדוקרינולוגיה, אני מקווה שנם יביאו עימם חדשות טובות – וגם אם לא – אני כבר סומכת על כולנו שנתמודד יחד.

השנים עברו וגדלת,

זה נכון קרו דברים:

רעים וטובים

וסתם דברים.

ולמדת

והתגברת

והתקדמת

הקמת משפחה ואהבת

טיילת בעולם וחזרת

נפרדת והתחברת

הכרת וויתרת

בחרת ועזבת ונשארת

והכל נראה די בסדר

דברים שצריך לשפר

וכאלה שיכולים להישאר

שגרה והרגלים

רגעים כעוסים

חיוכים וחיבוקים.

הדברים הרעים שקורים

עדין פוצעים

ואלה שהלכו מכאן הלאה

כל כך חסרים

הנה הגיע הרגע.

המזוודות מונחות בסלון,

מקבלות בשמחה בגדים, כובע, מברשת שיניים.

אני מנסה לעטוף כל דבר שאני מניחה בהן באהבה ענקית, בכח, בשמחה, אך הגעגוע כל הזמן חומק ומתיישב במזוודה פנימה.

כמה חיכית למחנה הזה,

לטיסה הזו

“אמא” אמרת לי בפברואר כשחזרת מהחרמון “את יודעת שבחופש הגדול יש מחנה קיץ בהולנד?”

ליבי החסיר פעימה, חששתי אז שמסיבות טכניות לא תוכל לצאת אליו.

“אמא באמת והפעם זה 11 ימים לא רק 5.

אני אהיה לבד בחול 11 ימים את קולטת?”

בשלב הזה אולי אפילו קצת קיוויתי שלא תוכל לצאת.

באמצע קרו הרבה דברים, גדול ומרכזי בהם היה ההשתתפות של אבא ושלי במסע ללונדון.

שם הבנתי שלא משנה כמה יהיה לנו קשה, אם זמזמ יאשרו אתה חייב לטוס.

חייב לחוות את העוצמה, האהבה, ההנאה, השחרור.

הרגשתי שאנחנו חייבים לך את זה, לא חכמה להתייחס אליך כבוגר ומסוגל רק כשזה נוגע לטיפולים, תרופות ונזקים, עלינו לאפשר זאת גם עבור חוויות טובות.

סע בני, סע וכבוש את העולם, סע עטוף בצוות שכולו מסירות ונתינה,

בטוחה שכמונו תשוב מחוזק, עמוס בחוויות ובחברים חדשים.

אנחנו הרווחנו שם משפחה של ממש.

אל תפחד ברגעים שהאנרגיה יורדת, זה קורה אחרי התרגשות גדולה,

מותר לך גם לנוח שם בין הרפקאה לחוויה.

תנצל כל רגע.

תכיר, תאהב, תתחבר, שתף את העולם הגדול בקסמך האישי, בעוצמה וברגישות המופלאה שלך.

יהיה זה האירוע האחרון של זמזמ בו נשתתף באופן רשמי, פרק שלם בירוק וורוד ייחתם בסיפור מלחמתנו בגדליהו אבל ימשיך לחיות בלבבות שלנו תמיד.

יכול להיות יותר טוב

יכול לבוא אסון

ערב טוב יאוש ולילה טוב תקווה

*ייאוש*

שבוע מטלטל ולא פשוט עבר עלינו.

לקראת הפגישה עם רופא העיניים של אדם בשבוע הבא, עשינו ביום ראשון בדיקות עיניים באיכילוב. הבדיקה של שדה הראייה הראתה התדרדרות דרמטית בראייה שלו.

אחרי שמבינים את זה ומתחילים לחשוב לאן ללכת ועם מי להתייעץ מגיע הרגע הזה שנזכרים שכבר היינו בנקודה הזו.

כבר רצנו למלא רופאים פרטים וליזמי סטרט אפ ולחוקרים במכון ויצמן וכולם אמרו שבמקרה כמו של אדם אין מה לעשות ואין דרך לתקן נזקים מהקרנות.

כל המידע שאספנו לפני חצי שנה התערבל לי בראש,

“אתם קרובים מאד לתעודת עיוור”

“אם זה יישאר ככה זה עוד בסדר

אבל ההתדרדרות המשמעותית מגיעה בערך שנתיים אחרי ההקרנות”

“הוא לא יוכל להוציא רישיון נהיגה ולא יגייס לצבא”

אני שונאת את הרגעים האלה שאני ואדם לבד בבועה שלנו, עם השיחות והצחוקים ואז משהו מפרק אותי ואני לא יכולה להסתיר את זה כי הדמעות ישר זולגות.

תשאלו למה להסתיר?

כי כשמספרים לילד שהוא איבד נתח משמעותי מהראייה שלו זה צריך לעשות בדרך שקולה ואחרי שעיבדתי את המידע הזה בעצמי כשאני קשובה ויכולה לענות לשאלות ואתם יודעים מה, זה בעיקר צריך לקרות אחרי שישבנו עם הרופא שלו.

אז עשיתי את מה שמציל אותי תמיד, השארתי אותו לשמור על הדברים ורצתי לשירותים. לבכות.

*תקווה*

כזכור, גילינו את גדליהו 5 ימים אחרי שעברנו לאלפי מנשה.

מיד באותו יום יצר איתי קשר שי ראש המועצה, להציע תמיכה ועזרה, ימים ספורים אח”כ הוא בא לבקר והבטיח לאדם חברות אמת. הוא מקיים זאת מאז בכל כך הרבה דרכים.

לפני כמה חודשים אדם ביקש משי להיות ראש המועצה ליום אחד. שי נענה מיד והשבוע אדם התייצב למשימה.

כראש מועצה הוא בירך במפגש זכויות של מועדון התיקים, עשה ביקורת על גן שעשועים חדש, נפגש במוקד עם השוטר הקהילתי ועם צוות החמל ונתן מענה לבעיות שהציפו, חתם על תקציבים בגזברות, אישר בקשות של מח החינוך ועוד.

הוא ענד בגאווה את סיכת ראש המועצה, והשתמש בתואר כדי לחזק את התושבים ולקדם נושאים בוערים.

למה זו תקווה ולא סתם יום כיף?

כי זה קרה יומיים אחרי בדיקות הראייה,

כי הוא הפגין, בגרות, ביטחון, אסרטיביות, אומץ וגמישות שלבטח יסייעו לו גם בהתמודדות עם מגבלת הראייה.

כי הוא אלוף.

*יכול להיות יותר טוב, יכול לבוא אסון*

אני כותבת את הדברים בחדר ההמתנה של הMRI בשניידר.

הבדיקה התקופתית, אבל הראשונה מאז התחלנו עם הורמון הגדילה.

הכניסה לכאן מכניסה את גופי לסערת רגשות, הבטן מתהפכת והדמעות פשוט זולגות.

כל מרצפת כאן נושאת עימה רגע שחווינו, כל צעד מזכיר ימים אחרים.

אני מתהלכת בחדר ההמתנה כמו אב בחוץ לחדר הלידה, נושמת בכבדות ומספיגה את הדמעות לפני שמישהו יבחין בהם.

בסוף מתיישבת רחוק ממנו קצת כדי שלא יילחץ ממני

אבל זה אדם, שמבין ומרגיש הכל כאילו חבל הטבור ביננו לא נחתך עד הסוף.

בא ליד, מתרפק ומתלטף.

וכשאני לוחשת לו הכל יהיה בסדר

הוא משיב אני יודע.

אומרים שאם עצוב לנו כשמשהו נגמר, הוא היה נפלא כשהוא התרחש.
כולנו יודעים שלכל דבר יש סוף,
טוב או לא טוב,
כל דבר מת.
במקרה שלנו זו ממש משאלה, להרוג את הגידול, לשים סוף למחלה.
ביומו האחרון של המסע שלנו, התחלנו בגריניץ’, שם עובר – קו האורך 0º, קו גריניץ’, על פיו בעבר נקבע השעון הבינלאומי.

כשהיינו שם המחשבה על קו ה0 לא עזבה אותי, בהסתכלות על הקבוצה חשבתי על זה שכולנו, ביום קבלת ההודעה על הגידול עברנו לחיות בשעון אחר, שנראה אחרת לגמרי מהשעון הבינלאומי, האוניברסלי של האנשים שהמשיכו בשגרתם,
השעון שלנו נגזר מהטיפולים, התרופות, פגישות עם הרופאים, חיינו בלוז של בית חולים שהוא בכלל time zone אחר.
יקום מקביל.
וכשמגיעים לקו הסיום, לסוף, כשהגידול מת,
(בקרוב אצל כולנו אמן)
הגוף מתחיל חיים חדשים, המשפחה כולה יכולה לאט לאט לחזור לחיות לפי השעון האוניברסלי, של כולם, חיים רגילים, שגרה. שגרה אחרת אבל שגרה.
וכשכל זה מתרחש ביומו האחרון של המסע, זהו סוף נוסף, עצוב ושמח כאחד.
במסע שלנו יצרנו עולם משלנו, עם זמן, שפה וחיבור משלנו, יצרנו זמן ביניים שנגזר משעון ישראל והמשפחות שנשארו בארץ ומזמן לונדון בו חווינו אינספור חוויות מהנות, נוגעות, מלמדות ומשמעותיות.
מגריניץ’ המשכנו ללונדון איי, שסיפק לנו פרספקטיבה אחרת על לונדון, מבט מלמעלה, כזה שרואים כשמתרחקים מעט מהחיים עצמם,
הגשם שהפתיע, שטף איתו הכל, כאילו מוריד מאיתנו שכבה נוספת, חושף עוד קצת את הרגשות.
מחזיר אותנו הביתה נקיים, רעננים ונכונים להמשיך בחיים,
שם מלמעלה ראינו שהסוף לא עצוב, הוא ההתחלה של הדבר הנפלא הבא, וכעת כשחיינו שזורים ביחד, אנחנו יכולים לעמוד מול כל אתגר וגם מול שגרה פשוטה, זה כוחה של משפחה.

שפע – שום דבר לא מקרי.

כשהגענו לכיכר טרפלגר חיפשנו ספסל לשבת עליו, מצאנו ובדרך עצרנו ליד המזרקה. כשהגענו סוף סוף לספסל נעמדה לידינו אישה מבוגרת והסתכלה על הפליזים הירוקים שלנו.
הבנתי מיד שהיא ישראלית.
היא התיישבה לידינו וראיתי את העצב בעיניה.
אי שם במהלך השירות הצבאי שלי למדתי לזהות את המבט הזה שטומן בחובו כאב גדול, את כאב האובדן.
אלדד קם לרגע והיא מיד ניצלה את ההזדמנות ושאלה אם אנחנו נמצאים בטיול, עניתי שכן. היה לי ברור שהיא מבינה שזה לא טיול רגיל אבל נתתי לה להוביל את השיחה.
אצלי זה מורכב היא אמרה ולקחה נשימה עמוקה.
מה זה הארגון שלכם? כולכם עובדים יחד?
הסברתי.
כן גם אני פה בגלל זה היא אמרה ועיניה התמלאו דמעות.
הבת שלי
סרטן המעי הגס.
מי חולה אצלך שאלה?
הבן הבכור שלי
בן כמה הוא?
יהיה בן 7 ביום ראשון.
גם שלי צעירה. אמרה.
היא גרה פה? שאלתי
כן. כבר 25 שנה, למדה פה משפטים, הכירה את בעלה ונשארה.
יש לה 3 ילדים, הקטנה בת 12.
האמהות, חשבתי לעצמי, משאירה בעיננו את הילדים צעירים, תמיד. אבל יותר כשהם חולים.
בספטמבר הארור מלמלה….
רק באוגוסט היו בארץ חגגו לי 80 ובספטמבר גילו לה. שלב 4.
נעתקה נשמתי
את ההבנה שהצלחתי להדחיק כשאמרה שזה במעי הגס, לא הצלחתי לבלוע כשאמרה שלב 4.
הבנתי שהסיכויים שלה קלושים, היא הבינה שהבנתי.
אבל זה לא הכל היא המשיכה.
כשגילו את המחלה נתנו לה כימותרפיה, אחרי 10 ימים היא קיבלה אירוע מוחי קשה.
הם הגזימו היא אמרה בכאב
נתנו לה יותר מדיי.
הגוף שלה לא עמד בזה.
עכשיו היא לא מוכנה לשמוע על כימותרפיה. והיה ברור למה היא מתכוונת.
שוחחנו עוד קצת
שתי נשים, שתי אמהות, קרובות כאילו תמיד הכרנו, אך תהום החיים ביננו.
כשנפרדנו איחלתי לה שיקרה להם נס.

האישה הזו לא במקרה התיישבה לידי.
אישה בת למעלה מ 80 שמגיעה שוב ושוב, מישראל למרכז לונדון, אמא שמטפלת בבתה,

אני לא בטוחה שאני יודעת לדייק את השיעור שהיא נשלחה ללמד אותי, אני יכולה לומר שהבוקר תכננתי לכתוב על שפע.
שפע של חום, נתינה, מזון ומתנות
שפע של הסחות דעת, שמחה פרגון ואהבה
והאישה הזו הזכירה גם את שפע הכאב שהולך יד ביד עם כל הטוב הזה.
ואת הדברים שעלינו להודות עליהם.

• הדרך היא הניצחון – סיפור ההתמודדות המשפחתית עם המחלה של אדם והשלכותיה, משך ההרצאה שעה וחצי והיא כוללת כלים מעשיים להתמודדות עם אתגרים ומשברים.

• Going from neutral to drive  – הרצאות לחברות וארגונים שעובדיהם חווים קשיים הנוגעים לפציעה / אובדן / טראומה לנוכח המלחמה. כוללת כלים פרקטים לחיזוק החוסן הארגוני.

• חרבות ברזל – חוויות המלחמה שלי כמפקדת מרכז הסיוע הטלפוני של מערך הנפגעים בצה”ל, וכיועצת שר הבטחון לליווי משפחות החטופים.

ניתן לשלב את ההרצאות עם סדנאות או עם פעילות מותאמת אישית.

ניתן להתאים את הסדנא למטרות שונות – בדגש על עיבוד רגשי. הסדנא מתאימה ליחידים, זוגות וקבוצות.

ניתן לשלב עם אימוני פילאטיס, תרגילים מעולם הפוטותרפיה,

מתאים כפעילות חברתית, העשרה והדרכה.

מטרתה היא להקנות לבני הנוער כלים להתמודדות עם מצבים לא מוכרים שמעוררים בהם חששות.

הסדנא מתאימה לילדים מכיתה א’ עד יב.

אבל אין ספק שהרצון שלי שמונע כמובן מהערכים שלי מושפע גם לא מעט מהאמונות המגבילות שלי, דימוי הגוף וכו

ולפעמים מעדיף לוותר על חוויות כדי לא להתעמת עם דברים.

להחליט להשתתף בחוויה כבר ביום הראשון זו בחירה אמיצה, של כל השותפים למסע, לא רק שלי.

אגב אמיצה גם הבחירה לא להשתתף, שתי הבחירות מביאות אותנו לנקודת האל חזור תוך הבנה שאת הנעשה אין להשיב.

לעיתים יש להצטער עליו אבל אם בחשיבה חיובית עסקינן נכון יהיה ללמוד ממנו וליישם מיד בחוויה הבאה.

כי כזה הוא מעגל החיים שלנו במסע ובחיים עצמם, החוויה הבאה, חיובית או שלילית תגיע מהר מאד ותאפשר לנו לבחור אחרת.

לא טיול

לא חופשה

לא ביקור

מסע

מסע בחסות גדליהו

בחסות אדם

בחסות זכרון מנחם

מעולם לא הגעתי לשדה התעופה עם דמעות בעיניים

אפילו בטיסה ההיא הטראומטית בדצמבר 2020.

לבשתי את החולצה שהייתי לובשת לפגישות הקריטיות בשניידר.

ועליה אחר כבוד פליז ירוק זוהר של זמזם.

מסע ארוך לפנינו

9 ימים

וטריליון מחשבות

הם קוראים לזה המסע לחשיבה חיובית, אתם עדיי שבדכ אני ממש כזו, אבל הצלילה הזו פנימה, ההגדרה והכותרת, דוקרים את הפצע ממש באמצע.

ביום ראשון אדם יחגוג 7 ואנחנו לא נהיה, ברור שזה רק התאריך ויש סופ”ש שלם של חגיגות אחריו, אבל זה צובט לי בלב.

הוא עדיין מסתגל לזריקות מדיי לילה, מנסה להיות גיבור ובכל לילה שואל “אמא אני אלוף העולם נכון?” ואני רוצה להיות שם לחבק אותו ולומר לו שהכי שיש.

ברור לי למה אנחנו פה ומה חשוב ואפילו ברור לי שיהיה כיף ונעים ומחבק ומלמד

אבל רגע לפני ההמראה הלב מרגיש שהוא רוצה להישאר הכי בבית בעולם.

את העצב והמכאובים.

הטמיעו בדפים,

דמעות ורעשים.

קחו את הכאב,

הבלבול והעומס,

ויום אחד אשוב לקרוא בכם –

אם יהיה לי אומץ.

קחו ממני מילים,

את עצמי שאבדה,

את החלומות והתוכניות,

שהתרסקו לאדמה.

השאירו לי ניצן קטן,

עלה ירוק חדש,

שמנסה לפרוץ לו דרך,

השאירו לי תקווה גדולה

שבקרוב יהיה אחרת.

הביט בי

ושאל

לאן ממשיכים?

אתה אמור לכוון אותי,

אמרתי בחיוך.

והוא צחק ואמר

את תגדירי את היעד,

אני אעזור לך להגיע אליו.

ואם נטעה?

נסתובב ונחזור.

ואם לא נמצא חניה?

סימן שלא עצרנו במקום הנכון.

יש דלק? שאלתי בחשש,

יודעת כבר מה תהיה התשובה…

אז את באה? האיץ בי בחיוך,

חכה, עניתי לו, רק הולכת להביא מפה