כשהייתי בת 11 פרצה מלחמת המפרץ, אני לא זוכרת את עצמי מבוהלת או חוששת למרות שאני מניחה שלא היה לי כיף לשבת עם מסיכת האבכ בחדר האטום.

אני כן זוכרת את עצמי בבירור צופה בדובר צה”ל דאז, נחמן שי ובהנחיות שלו לאזרחי המדינה. זוכרת שהיה שלו ומדויק הבין מה מפחיד את התושבים ונתן לכך מענה.

ב7/10 רעדתי מפחד גם בימים שאחרי ואולי זה עדיין לא לגמרי עבר. ב12 בצהרים כבר הייתי בדרך לבסיס.

בימים הראשונים לא ראיתי טלוויזיה ולא שמעתי רדיו, ניהלתי אלפי שיחות קשות עם משפחות החיילים שנרצחו ונחטפו.

אני לא זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי הצהרה של הגרי, אני זוכרת רק שהוא גרם לי להרגיש יותר בטוחה, דווקא כשאמר דברים קשים – הוא לפחות אמר את האמת.

יותר ממלחמות, מפחידה אותי ההבנה שבמדינת ישראל של ימינו מי שאומר את האמת הולך הביתה.

דניאל הגרי עשית עבודה נפלאה, בטוחה שאלפי אזרחים מוקירים את עשייתך ושבעוד 30 שנה הילדים שלנו יזכרו אותך כדמות שנסכה בהם בטחון.

תודה

יומן מלחמה יום #542

נחנקתי.

אין לי זכות אבל נחנקתי.

לאחר החזרת החטופים האחרונה (שחזרו בארונות) הוצפתי בייאוש, כעס ואכזבה. הספקתי לעבור בין השבעות השונות ולהשתתף בלוויה אחת – אחריה משהו נשבר בי. עוד משהו נשבר. עוד שיא שלילי שחשבתי שלא אגיע אליו, שלא נגיע אליו כולנו.

מאז אין יותר חדשות, אין עדכונים, סגרתי מדפים, צללתי למילואים ועוד כמה עניינים – אבל לא עם החטופים.

אני כועסת עבורם, מתביישת עבורנו ומתוסכלת כל כך – שנגמרו לי המילים.

לא חיבקתי אותן ולא הגעתי לכיכר , לא נפגשתי לקפה ולא ביקרתי במטה. כועסת על שהם לא כאן, שלא עושים כלום כדי להחזיר את כל ה 59, שעסוקים בלפרק אותנו מבפנים, כאילו חסר מי שמנסה לפרק אותנו מבחוץ.

ועוד חג מגיע ושוב אין חשק לחגוג. ושוב מצאתי את עצמי מזמינה טיסה רחוק רחוק.

בארוחה המשפחתית בשישי אמרתי משהו שאולי הפעם נישאר בחול קצת יותר – “ננזפתי” ע”י המשפחה – לא עוזבים את הארץ. זה נכון אבל איך למען השם אפשר לחיות ככה?

חיבוק לישי אהובה. אין לי מילים.

היי פתאל אתם שומעים?

היו לי את כל הסיבות לומר לא.

המילואים

הילדים,

ענייני הבית הבוערים,

טריליון התחייבויות

ובעיקר הידיעה שאני לא אני, שהלב שבור ומצב הרוח ירוד, שאני לא באותן אנרגיות שהיא מכירה ואוהבת ושהדמעות פורצות ממני לפעמים ברגעים הכי לא קשורים.

אבל אמרתי כן

זה נשמע כ”כ טוב שגם אני הצלחתי לדמיין 3 ימים של הנאה מוחלטת.

הכל תקתק כ”כ מדויק, כל ההחלטות שקיבלנו בדרך היו הנכונות, היו את הרגעים שביקשתי זמן לבד, אבל גם רקדתי עם המוזיקה הנפלאה.

עשינו אלפי צעדים, קצת קניות וכמובן אוכל, דיברנו על מיליון דברים ושקתנו בין לבין.

שתינו הרבה אלכוהול – טוב זה רק אני שתיתי…

ואחרי יום וחצי האויר עבר בריאות קצת יותר.

והיא שמכירה אותי כ”כ טוב, לא נזפה בי כשהייתי בטלפון ועדכנתי כל הזמן על החטופים ועל ההתחממות בגזרה, הכילה את השיחות מהצבא וההפסקות שלקחתי כדי לטפל בדברים.

באתי ללא ציפיות, לא ממקום רע, פשוט לא הספקתי לחשוב ולדמיין, ומרגע שנחתנו באילת הכל היה וואו אחד גדול.

קבלת הפנים במלון היממה אותי

הארגון סביב ההופעות, החיוך של כל אנשי הצוות ההפתעות שזרמו לחדר, ואפילו ההסעות למלונות ב2 בלילה כשנגמרות ההופעות ואפילו אפילו הצ’ק אאוט המאוחר שניתן בקלות ובחיוך.

לא זכינו בהגרלות שעשיתם פה, אבל זכינו בכל כך הרבה!

תודה על חוויה מטורפת

תודה שהצלחתם לגרום לי להרגיש לרגע קט שיש חיים טובים, שהכל בסדר, שאפשר לנשום.

נתתם לי כח לחזור לעוד סבב, להמשך עשייה בנושאים הכי קשים שיש, עם לב מלא ואוויר בריאות!

תודה מיכ שלי, שחשבת עליי להצטרף אלייך לאירוע המשוגע הזה, שהכלת את המורכבויות והרגשות, החלומות והדמעות!

תודה שאת דואגת לי וחושבת עליי!

ואין ספק….

ניפגש בשנה הבאה

#פתאלרוק

#פתאל

All reactions:

במלחמה הזו למדנו שיש הרבה דברים שאין לנו שליטה עליהם, ראינו ועודנו רואים, ים של חוסר אונים. אבל למדנו גם שיש הרבה מאד דברים שניתן לעשות, לא סתם ניתן – שנשים יכולות לעשות!

זו השנה השלישית שאני לוקחת חלק במיזם הזה של עמותת שוות, משוחחת עם תלמידות ותלמידי תיכון על המשמעות והשינוי שהם יכולים להיות בעולם, גם בעולם הפרטי שלהם וגם בעולם הגדול. השנה יותר מתמיד.

#שוות

#שבועהנערההישראלית

אור לוי – יצא מהגיהינום לפני שבוע.

בגלל שהוא יודע טוב יותר מכולנו מה הולך שם, הוא נשבע להיות הקול של אלון אהל פה בגן עדן.

אפשר לדבר על כמה הוא מדהים – מכירה את המשפחה שלו, זה לא מפתיע.

ועל הרעות והאחווה הישראלית שביום טוב – חזקה יותר מכל מהכל.

אבל צריך לדבר על למה אדם שעוד לא התחיל לשקם את חייו, צריך – בניגוד לעצת משפחתו ורופאיו – להאבק למען שחרור של חברו מהגיהינום.

למה זה לא מובן מאליו לכל מקבלי ההחלטות? למה עבר שבוע מאז יצאו משם אור ביחד עם אוהד ואלי, מורעבים, כחושים, עדות חיה לסבל הנוראי שחווים שם חטופנו והכל המשיך כרגיל.

למה מחר חוזרים 3 ולא כל החטופים החיים? למה המשכנו כולנו בשגרת חיינו ולא עצרנו הכל, נעמדנו בככרות ובצמתים וזעקנו לעולם לא עוד!

קינצוגי (ביפנית- תיקון מוזהב ) היא טכניקת אומנות יפנית העוסקת בתיקון כלי חרס שבורים, לרוב באמצעות שרף ואבקת זהב כך שהסדקים הופכים להיות חלק מהכלי החדש, בולטים ונוצצים.

ב 7/10/23 התעוררתי ב 7:45, התכנון היה לחזור לישון אבל הצצה קטנה בפלאפון והעולם כבר לא מה שהכרתי. מאז בכל שבת אני מתעוררת ב 6:30. לפעמים מצליחה לחזור לישון ולפעמים לא. גם השינה היא לא מה שהייתה קודם.

בשבתות האחרונות אני מתחברת ב 6 בבוקר לשידורים החיים העוקבים אחרי החזרת החטופים. יושבת עם שמיכה וטישו, בוכה את מה שלא בכיתי כל המלחמה הזו ונושמת. כשהילדים קמים אני מנסה לשדר רק את השמחה שסביב המעמד. לפעמים זה עובד ולפעמים פחות. בכל חזרה כזו מתחברים כמה חלקים מהלב השבור, כמו בקינצוגי.

אתמול חזרו חטופים שיש לי קשר מיוחד עם משפחותיהם, לא יכולתי לשבת ולצפות, הגוף היה מתוח וחסר מנוחה.

אז יצאנו לטייל – אנחנו לא משפחה כזו טיילנית אבל בתקופה האחרונה להיות בחוץ עושה לי טוב, השמש, האוויר, התנועה, מחזירים קצת חיות לטרלול הזה שנקרא החיים שלנו.

קבענו עם Hila Ben Romano Vaza ויצאנו לניווט בתל זאבים, בין לבין אני בפלאפון, אדם שואל אם כולם כבר עברו לידי צה”ל, שחר שואל אם נגמרו החטופים וכולם פה, מטפסים על התל, יורדים בשבילים, שקדיה מהממת מציצה עלינו, עצירת כריך, מציאת הנ.צ, פתרון חידות, הולכים ומקשקשים או הולכת לבד מאחור. זה נראה נורמלי.

מדיי פעם קפץ קול מצפוני – שאולי הייתי צריכה לקחת אותם לכיכר או להישאר בכל זאת בבית, יש משהו בפנים שלא מרשה לי להנות. אבל החיוכים שלהם מזכירים את האיזון הנדרש ואת העובדה שנשבעתי לשמור עליהם.

בערב נסעתי עם אמא לכיכר.

עם כל חטוף שחוזר מתחברת מחדש חתיכה מהלב שהתנפצה לנו לפני 485 ימים, נשארו עוד 79 אנשים בעזה – אסור לנו להשאיר אותם שם.

+13

על רקע האירועים של היום לסכם יומולדת מרגיש כ”כ שולי וחסר משמעות, ואולי זה הפוך, אולי זה מחזק את חגיגת החיים ונותן לגיטימציה לחגוג.

לפני שבוע אמרתי לחברות שאני לא מסוגלת לחגוג, שלא יארגנו דבר, הכל נראה שבור וכואב אבל הן לא התייאשו וארגנו ערב שהיה בדיוק מה שהייתי צריכה.

ערב ביתי עם אוכל טעים והאנשים שלא משנה מה החיים מזמנים – תמיד נשארים חברים.

זו היתה שנה מטורללת, קצוות מטורפים של רגשות, מעורבות ברגעים היסטוריים לצד רגעים קטנים ופרטיים, עוצמה והתפרקות, תקווה ויאוש.

שנה שבה מעבר לעשייה רבה למען אחרים, עם משפחות החטופים ובמילואים, מצאתי את הזמן והכח לעשות שינוי משמעותי בחיי האישיים – והוא כבר ניכר ומרגש ונותן את פירותיו.

אין ספק שהמתנה הטובה ביותר היא 7 הבנות שחזרו סוף סוף הביתה. כשכל ה90 הנוספים יחזרו אפשר יהיה לנשום.

45 מרגיש כמו אמצע החיים, למדתי לקבל לפחות חלק מהדברים,

יודעת שנקודת המבט שלי שונה ולא תמיד מובנת

שהחיים מזמנים לי אתגרים אבל שאני מסוגלת,

עדיין צוחקת בקול –

כבר לא שוקלת המון

(אבל יש עוד מה להוריד)

מודה לכם שעצרתם, בירכתם, ואהבתם,

שאתם חלק מחיי –

תמיד

“זה לא כ”כ פשוט להיות כאן ילד”

בתחילת המלחמה נמנעתי מלספר לילדים על החטופים. לא היה לי כיוון של מושג איך מספרים להם דבר כזה.

הייתי במילואים המון זמן והם כבר שמעו לבד.

ואז התחלתי ללוות את המשפחות הללו, להכיר אותן, להיפגש, לנהל שיחות ארוכות – גם בבית, והילדים נחשפו לסיפורים, לשמות, הבינו את משמעות המושג והרעיון, ואפילו אימצו חטוף אחד – אחריו הם עוקבים באדיקות.

מאתמול היתה התרגשות גדולה בבית, הילדים ניסו להבין את הלו”ז, האם יספיקו בין החוגים לראות ולחוות את חזרת החטופות? התלבטתי רבות אם לאפשר להם לראות ומה.

עליי להודות בכנות שהיום בשלב כלשהו קרסתי לתוך עצמי ולא יכולתי לנהל יותר את החשיפה שלהם.

כשהתפרקתי וזחלתי למיטה רוני באה להתכרבל איתי – מטפלת מלידה רוני שלי, וכששכבנו וצפינו ברגעי השיא של השחרור היא שאלה המון שאלות.

רוני: אמא מתי חוטפים אותנו לעזה?

אני: מה זאת אומרת?

רוני: באיזה גיל לוקחים אותנו לשם ?

אני: לא לוקחים אותנו !!

רוני אז למה לקחו את החטופים ששם ?

אני שותקת

רוני: אמא איך שכנעו אותם ללכת לעזה?

אני: לא שאלו אותם

רוני: אז למה הם הסכימו

אני: הם לא הסכימו

אז למה הם שם?

אני בוכה.

שום דבר פה לא סביר!

כלום

ושמישהו יכתוב שיר על כמה לא פשוט להיות כאן הורה.

רומי, אמילי ודורון מקווה שמהלילה ולעולם (!!!) תרגישו כמו שרוני שלי הרגישה הערב, אהובות, מחובקות ומוגנות.

כמה טוב שבאתן. מחכים לכל היתר.

All reactions:

מול ערלות הלב והפוליטיקה הקטנה והמכוערת של בן גביר, אמסלם וסמוטריץ, ניצבת אצילית וישרה האישה הזו (שאינני מכירה) שאיבדה את שני הוריה בפיגוע, ורוצחיהם צפויים להשתחרר בעסקה הזו.

זו לא עסקה מושלמת או טובה, אבל זו הדרך היחידה להפסיק לדשדש ולהקריב חיילים בעזה ולהחזיר את החטופים הביתה.

השבוע, לראשונה מאז תחילת המלחמה נדלק בחיי המשפחות הללו ניצוץ קטן של תקווה,

אצל חלקן הוא יהפוך ב42 הימים הקרובים לאור גדול, אצל חלקן הוא יהפוך לעלטה

והאחרות יצטרכו עוד אוויר ועוד סבלנות – ובשאיפה תישאר להן גם תקווה.

הביתה.

https://www.facebook.com/share/p/19oPskRFf9

יומן מלחמה

יום #436

המחשבה הכי מפחידה שהיתה לי בימיה הראשונים של המלחמה היתה למה הבאתי לעולם הזה 3 ילדים? איך אוכל לשמור עליהם מפני אכזריות ורוע כמו אלה שראינו.

אני יודעת היום שלא אוכל להגן עליהם במצבים זוועתיים, אבל חזרה לי קצת תקווה שלא אצטרך ….

וגם אם כן – עד אז – אני רוצה לחיות איתם, חיים מלאי חוויות.

https://www.facebook.com/reel/3814991032088973/?s=single_unit&__cft__[0]=AZWUTqFzlueK-8z3U-QsEjeBN6n9gp3Jles4dzP_gbca2VMFvZeAV7HZv4VkUNDNfUnSfI2vyLyHZHQNueHJcL3fYINrhRe3DowpPGUC0Ij0TKhoWLFetudPZi8tTFEVuW17fC9oTtvv80iXfr3Ez8jooTHDpjh5aZCv8VvMdzWPscHQOHtOXIR__oqbd05Jecs&__tn__=H-R

11.11.2024

לא כתבתי המון זמן, זה לא מקרי, הזמן שחלף שחק את הרגשות ודחק את המילים.

אבל השבועות האחרונים גרמו לי להרגיש שהגיע הזמן לחזור ולשתף, לשפוך קבל עם ופייסבוק את הרגשות וחשוב מכך את הדעות.

אם תגללו אחורה בפיד שלי לא תמצאו הרבה עמדות הנוגעות למצב בארץ, וברוך השם (או שלא) היו כאן לא מעט מצבים בהם הרגשות עולים על גדותיהם וכמוהם הכעס, התסכול ואפילו הייאוש.

אין לי כוונה לפתוח פה ויכוחים פוליטיים, אסטרטגיים או כל סוג אחר של ויכוח. זו המציאות שלי.

לפני 11 חודשים פנו אליי מלשכת שר הבטחון וביקשו ממני ללוות מטעמו את משפחות החטופים.

הסכמתי.

לא מכירה אדם שהיה מסרב. החטופים הם האירוע הטראגי ביותר במלחמה הזו ואם אני יכולה לסייע להם בדרך כלשהי אעשה זאת. תוך ימים ספורים הגעתי אליו לראיון, 10 דקות אח”כ כבר היינו יחד בחדר המשפחות בבית אריאלה כשסביבנו משפחות שעד אותו יום ראיתי רק בטלוויזיה.

מאז, הייתי אני הכתובת של משפחות החטופים בלשכת שר הבטחון, עם חלקם אני מדברת מדיי יום, אחרים בחרו שלא, אני נוסעת לבקר אותם בכל קצוות הארץ ומסייעת במה שאני יכולה.

בחודשים האלה החזקתי איתם ייאוש ותקווה, עצב וכעס, אכזבה ואופטימיות נצחית, כוחות על ושברון לב.

רצח ששת החטופים במנהרה ב31/8 שבר אותי, קיבלתי גם אני את ההודעות עם השמועות והשמות, והתפרקתי.

למחרת יצאתי למסע בין 6 המשפחות, אצל חלקן הייתי פעמיים, אצל חלקן שעות, ארוכות ובשבעות ההמוניות נופפתי מרחוק והלכתי.

ומאז הלב סרב להתאושש, וכל מה שמתרחש מסביב מוריד עוד ועוד את מפלס התקווה.

101 נשים גברים וילדים, אזרחים וחיילים, חיים ומתים, פצועים בגוף ובנפש מוחזקים במנהרות עזה בתנאים לא אנושיים, אין לי כל ספק שגם החזקים ביותר בינהם כבר מתקשים להחזיק.

את כל ה101 הללו צריך להחזיר הביתה עכשיו. אל תפצחו פה בדיונים על עסקה מול כח צבאי

ובבקשה אל תשתמשו בססמאות ריקות לכאן ולכאן.

ראיתי הכל בחודשים האלה, מנהיגים אמיצים מול פוליטיקאים חסרי אופי, שרים שמשפילים את המשפחות, צועקים עליהם ומשקרים להם.

וכן ראיתי גם שר אחד אמיץ – ישר והגון, שיושב מול המשפחות הללו שבוע אחר שבוע, מכיל אמירות בלתי אפשריות, דמעות של לבבות שבורים, סיפורי זוועה ושאלות נוקבות.

מכיל, משיב, מכבד – ועושה!

מי שמכיר אותי יודע שלא הצבעתי מעולם לליכוד ולגלנט, אבל אחרי תקופה כל כך משמעותית לצידו, אין לי ספק שהוא היה שר הבטחון הנכון לנו במצב הנוראי בו אנו נמצאים.

נכון בקונסטלציה הפוליטית הישראלית היה ברור שזה עניין של זמן עד שגלנט יפוטר, למרות זאת הייתי בסוג של הכחשה, המשכתי לדחוף קדימה ולעשות, עוד פגישה ועוד שיחה, כשהצלחתי לתת מענה לבקשות שנראו בלתי אפשריות – זה מילא אותי במוטיבציה, אבל בכל ערב לפני השינה, הרגשתי שהלב נשבר עוד קצת. כי הם לא חזרו גם היום.

101 החטופים נמצאים בגיהינום, רוב הזמן נמנעתי מלשמוע את הפרטים הטכניים, המפורטים, אבל לא צריך לשמוע כדי להבין כמה רע שם.

וכן הגיע העת לומר: כל חיבור בין פוליטיקה (מקומית, אמריקאית וכו) להחזרת החטופים הוא פשע נגד האנושות, כולם כבר נחשבים הומניטרי וכולם צריכים לחזור. עכשיו.

תודה לך יואב גלנט על האמון וההזדמנות שנתת לי, תודה על הובלת מערכה מנצחת מתוך כשלון ענק, תודה על המילים אחריות וסליחה, תודה שאתה לא מוותר עלינו וממשיך בעשייתך.

All reactions:

כבר שנה

והרגשנו כל כך

All reactions:

השכן שלנו עלה הבוקר להחזיר את משאבת האופניים שהשאלנו לו, הוא נכנס מחוייך, לבוש מדי ב, “הכנתי להם את האופניים לכיפור” הוא אמר, “מה אתה עולה?” שאלתי בקול רם מדיי, יודעת שיש לו איזו פציעה ברגל. הוא הנהן וחייך.

העיניים שלי התמלאו דמעות.

הלכתי לחדר “להתארגן” שהילדים לא יראו, הפיד מלא תמונות של ילדים נפרדים מהוריהם שיוצאים לסבב נוסף של מילואים.

אף אחד לא אומר את מה שכולם חושבים. לא כולם יחזרו בשלום מהמערכה הזו.

המציאות שלנו לא נורמלית, כ”כ לא נורמלית שקשה לכתוב אותה ועליה. לא הצלחתי לכתוב כבר זמן רב.

שלשום גם הילדים שלי חוו שורה של אזעקות, במתקפה האיראנית נשארנו שעה שלמה בממד, כולל פיפי בדלי, כולל לפתוח את האוכל שהכנו שם – שני דברים שלא האמנתי שבאמת נשתמש בהם.

כשהחלו האזעקות הם היו באמצע ארוחת ערב, כשיצאנו הכל חיכה על השולחן.

הבית לא היה הפוך, לא היו מחבלים סביבנו אבל הלב לא הבין את מה שהראש ידע, ותוך זמן קצר זחלתי למיטה, לעוד לילה של פחד ומחשבות זוועתיות.

עוד 4 ימים נציין שנה למלחמה, שנה לבוקר הארור של ה 7/10, שנה ליום שהעיר בי את כל השדים, ליום בו חזרתי להבין שבכל רגע נתון יכול לקרות לי אסון.

אני מנסה להרגיע את עצמי במחשבה שאם יקרה לי משהו זו בעיה שלכם, אבל אם יקרה משהו לילדים – אני אשתגע.

ואז אני נזכרת באנשים המדהימים והמיוחדים שאני מלווה כבר כמעט שנה – משפחות החטופים – כבר חודש אנחנו משוחחים בלי מילים, מאז רצח השישיה במנהרה, הכל השתנה – התקווה התנפצה, חוסר האונים גבר וגם המשפחות הקרובות אליי ביותר כבר לא מצליחות לבטא את הרגשות המציפים.

אין שום דבר נורמלי פה, כבר 5 שנים שאני משחקת אותה רוברטו בניני, מייצרת לילדים שלי מציאות אחרת, מעודנת יותר, החיים היפים.

וכמו בקורונה ובתקופת המחלה של אדם, המציאות מחלחלת דרך חומות ההגנה שלי והם פוגשים בה כל יום עוד קצת.

האזעקה שלשום תפסה אותם בבית הספר, באמצע טקס, אדם לקח על עצמו להרגיע את רוני ושחר וכשהכל נרגע קרס – נפילת מתח כזו של גדולים, שלושתם כבר יודעים לזהות את התגובות שלי כשאני מציצה בטלפון, הם כבר לא שואלים מה קרה, שואלים איפה האזעקה או כמה חיילים נפגעו ואם אני שמחה הם שואלים אם חילצנו חטופים.

זו לא מציאות נורמלית לגדל בה ילדים, אבל זו המציאות שלנו.

ועכשיו בראש השנה צריך למצוא אופטימיות, לאחל שנה טובה ושלל מילים שמחות, לקחת אוויר לפני שנה נוספת בה ננוע בלי שליטה בין ייאוש לתקווה, נחישות וחוסר אונים, נאחז בעוצמות שמפגין העם שלנו ברגעים נוראים ונזכיר לעצמינו שאנחנו עושים הכל למען הילדים.

שנה טובה

All reactions:

היום רק על המלחמה שלנו יום #1328

איכשהו יוצא שזו השנה השלישית שבתחילת מאי אנחנו מגיעים לניתוח בשניידר, פעם זה היה ניתוח ראש ועכשיו “רק” ניתוח בעיניים.

תכננתי לאמץ את האמירה לפיה הזמן מרפא את הכל ולבוא קלילה מנוסה וזורמת.

אבל קללת הידע והניסיון הפתיעה הפעם דווקא מאדם, שחווה חרדה ממשית כבר 5 ימים.

הוא הגיע לטרום ניתוח עם רשימת שאלות לרופא שכל כולן עסקו בכמה הוא יהיה כאוב.

הוא כבר מכיר את הפרוצדורה היטב, את ההכנה באשפוז יום, ההמתנה ליד חדרי ניתוח, ההרדמה, ההתעוררות וההתאוששות.

הוא יודע שהימים הראשונים לא פשוטים, מכיר את חוסר האונים והעצבים הרופפים.

מכיר זוכר ומפחד. מפחד מאד.

נדמה שהצלחתי להגן עליו מפני המון דברים מאז שנולד, ובטח מאז שחלה, אבל לצד ההגנה האולטימטיבית גידלנו ילד חכם וחד, שמעורב בנעשה סביבו, מתעניין לומד ומבין. מבין הכל. גם את מה שרצינו שלא.

אז הבוקר אנחנו שוב בשניידר, אחרי ימים בהם קיבלנו עזרה מרובה, ממטפלים, חברים, שכנים ומשפחה.

עזרה שכללה טיפולים, שיחות, פינוקים, אוכל ומלא מלא אהבה.

ולמרות שלא עשיתי את זה באף אחד מהניתוחים הקודמים, הפעם אבקש גם כאן, מכל אחד בדרכו, שתקדישו תפילה, מילה, אנרגיה מה שתבחרו להצלחת הניתוח הזה ולהחלמה מלאה של אדם

#מנצחים_את_גדליהו

פסח

בלי טיולים

בלי קמפינג

בלי חול

בלי ליל הסדר

עם מעט מפגשים חברתיים

עם מעט מצב רוח

עם שעות ארוכות של עבודה, שיחות קשות, לבבות שבורים.

שמחות קטנות.

סבלטנו בית מיוחד וחמוד רחוק מהכל אבל קרוב לעבודה, בריכה מחוממת לרפא את הגוף והנפש של הילדים ושלי, בלי ממד, עם כלב גדול וזקן.

למעט פעם אחת לא יצאנו, חברים באו לבלות איתנו, קצת אסקפיזם, מלא אוכל. שמחות קטנות.

הזמן לא עוצר לרגע, כל קצינת נפגעים יודעת שכשפסח נגמר מתחילים שבועיים שהם יום הזיכרון. כבר חצי שנה אנחנו ביום הזיכרון ואיך אפשר לזכור כל כך הרבה? שמחות קטנות.

אספתי המון שמחות קטנות בשבוע הזה

כאלה שנזכרים בהן ברגעים קשים ויודעים למה צריך לדחוף קדימה. למה חייבים להמשיך. בעיקר בעיקר בשביל שלושת השמחות הקטנות שלי.

שמחות קטנות

All reactions:

מה נשתנה?

הכל!

אין צורך לשאול כי הכל, הכל השתנה,

וגרוע מכך, כל מה שרצינו שישתנה מאז שהכל השתנה, לא קרה.

החטופים לא חזרו

הפילוג מרים ראשו,

קצוות דוקרניים מפיצים שנאה

והרוב, הרוב השפוי נקרע בין חודשים של מילואים, לחיי מפונים, בין שיקום גופני לשיקום רגשי, והזמן לא עוצר.

קראתי באיזה מקום שלחגוג את ליל הסדר השנה, זה כמו לנסות למזוג יין לתוך כוס שבורה.

איך אפשר למזוג יין כשחייהם של רבים כל כך מפורקים, הכאבים חשופים והלבבות זועקים?

בערב הזה, בבית שלי צוהלים הילדים בשמחה אותנטית, מחכים לחפש את האפיקומן, לקרוא בהגדה ולשיר שירי חג.

ואני עוד במשרד, שיחה אחרי שיחה עם המשפחות, עצובות, מתגעגעות דואגות, מיואשות.

אני מנסה לראות מפרש לבן באופק, להתרגש מהאביב והחג, לדבר על המשכיות החיים כניצחון שלנו, אבל זה לא חג שמח, ובטח שלא חג חירות.

All reactions:

כל מה שבא לי ב171 הימים האחרונים הוא להחזיר אתכם לרחם, אתכם ואת אדם. המחשבה על סיטואציה בלתי נסבלת כפי שחוו רבים מדיי ב 7/10, בה לא אוכל להגן עליכם מפני רוע, כאב ואימה, מדירה שינה מעיניי כבר לילות רבים.

והנה הגיע יום חגכם ושוב נעטה את המסיכות על פנינו, קישטנו את הבית, הכנו עוגות ומחר בבוקר תקומו לחגיגה לה אתם ראויים.

6 שנים שלא חגגנו לכם כמו שצריך, הקורונה והגידול של אדם ועכשיו… נחגוג! כל אחד עם הגן, עם החברים, שניכם ביחד עם המשפחה, אפילו שהלב מרוסק, אפילו שהכל אפוף פחד ועצב וכאב.

כאילו אתם עדיין ברחמי, אעטוף אתכם בשמחה, בבלונים, קישוטים ומתנות

הלוואי שהעולם אליו אתם גדלים יהיה ראוי לכם, יהיה טוב והוגן ומלא אהבה ושמחה וצחוק.

הלוואי שמחר בבוקר כשצהלות השמחה שלכם ימלאו את הבית אצליח לעצור את הדמעות ולהידבק בשמחתכם.

מזל טוב אהובים שלי. אני מבטיחה לעשות הכל, כדי לשמור עליכם, תמיד.

יומן מלחמה יום #158

אחת הדרכים שלי להתחזק היא להזכיר לאחרים כמה הם חזקים.

הבוקר העברתי פעילות ברוח ההרצאה שלי “הדרך היא הנצחון”, לגן של שחר. דיברתי עם הילדים על אתגרים שאנחנו פוגשים ועל הכוחות שיש לנו כדי להתמודד איתם. ביחד יצרנו קיר כוחות שיזכיר לכל אחד מהילדים והילדות שגם כשקשה ועצוב ומפחיד יש בהם את הכח להתגבר על הקשיים.

ככה הזכרתי גם לעצמי.

בדרך החוצה הספקתי לתת חיבוק גם לרוני שלי.

יומן מלחמה יום #155

אין לי סבלנות להתייחס ליום האישה, אבל המסר הזה מבואנוס איירס רלוונטי כבר 5 חודשים. לרגל יום האישה הבין לאומי, הם צבעו את מעברי החצייה, אך הם הוסיפו עליהם גם את שמות החטופות שלנו ואת המשפט הבא: “אם הפמיניזם שלך לא כולל את הנשים היהודיות, זה לא פמיניזם, זאת אנטישמיות”.

יומן מלחמה יום #152

“היה השינוי שתרצה להיות בעולם”

פתחתי את הבוקר בתיכון השקמים בהוד השרון, שיעור ראשון ביום, על אתגרים והיכולת להתגבר עליהם. הדרך היא הניצחון.

עכשיו בחזרה למילואים.

#שוות

#שבועהנערההישראלית

ומן מלחמה יום #148

לאף אחד לא היה ראש לבחירות לרשות המקומית, גם לא זמן. אין אנרגיות לקמפיין וססמאות עם או בלי תוכן. אבל היו בחירות ו…נבחרתי להיות חברת מועצה!

קשה לי לומר שאני מתרגשת, הכל עטוף בעננה של מלחמה, הרוגים, פצועים וכמובן החטופים.

אבל זה הכניס קצת תקווה לימים שאחרי, ימים בהם נזכה כיישוב וכמדינה לשקם ולטפל, ימים בהם החטופים יהיו פה לצידנו, בהם נוכל שוב לתכנן קדימה, לעשות עוד יותר טוב למען הקהילה, לארגן, לקדם ולפעול.

רק שיבואו כבר הימים האלה

https://www.facebook.com/share/p/1WskfAnJFW

אסקפיזם.

36 שעות שרציתי שיהיו כאילו כלום לא קרה,

כאילו לא הותרו לפרסום,

והודעה נמסרה למשפחה,

כאילו אין 134 אנשים בחוסר אונים משווע וסבל בלתי נלאה,

כאילו האויר זורם בריאות,

והמחשבות לא מפחידות.

כאילו הכל פתוח ובטוח,

והצרות הן התלבטות בין מתוק למלוח.

36 שעות פחות שיחות הטלפון מהמילואים, התייעצויות ודיונים, על איך עושים להם את החיים טיפה טיפה יותר קלים.

36 שעות פחות טריליון מחשבות כואבות, פחות הרגעים בהם חלפנו על פני תמונות החטופים ברחובות,

36 שעות בהן צחקתי עד שכאב לי כל הגוף ולמחרת בכיתי עד ששרף לי בעיניים.

הכל קצת מעונן גם כשהשמש בוהקת,

גם כשהאוכל טעים והחברה נהדרת.

אי אפשר לברוח מהמצב,

כשבהופעה מחלקים את סיכת החטופים והקבצן בכניסה להיכל התרבות, מנגן את אין לי ארץ אחרת.

Michal Deligdish

תודה שארגנת לנו זמן איכות מושקע כל כך, אמן שבשנה הבאה נחגוג בלב שלם

+8

All reactions:

הפוגה הומניטרית

זה לא באמת הפוגה אבל הערב, בעזרת צוות מופלא של אנשים הצלחתי – ואולי אפילו הצלחנו – לסגור את עצמינו בבועה שלא נכנסו אליה החיים של אחרי ה7/10.

פברואר יוצא מן הכלל – איך למען השם כבר פברואר???

ויום המילואים שלי שובץ ב2 מפגשים מיוחדים ומרוממים.

אחהצ הוזמנתי ע”י Bar Guterman להשתתף בפעילות מיוחדת של שבט הצופים של היישוב, שבט נחשון-העמוד הרשמי להשתתף בשיח “תודה על התשובה” שעסק בהתמודדות של אנשים עם מגבלות שונות. נחשפתי שוב לנוער הקסום שלנו והתמלאתי הערכה וגאווה.

ובערב… הערב ערכתי עם צוות של אלופות – ערב פינוק לאמהות צמי”ד אלפי מנשה – בפעם השניה!!

ערב שמורכב כולו ממתנדבים תושבי היישוב שבאו לפנק ולהרים לאמהות האלה.

כולנו ביחד בתוך חיי היומיום העמוסים, המתח מהמלחמה, והשגרה השוחקת, מצאנו את הזמן והמוטיבציה לעשות ביחד למען הקבוצה המיוחדת הזו.

תודה מיוחדת לחברים המופלאים שלי שתרמו מכשרונם ומזמנם,

לראש המועצה Shy Rosenzweig ולמנכלית Guttel Odelia על התמיכה בצוות ובפעילותו,

והכי חשוב תודה לאמהות צמי”ד שסמכו עלינו בפעם השניה, הגיעו, פתחו את הלב, שיתפו והיו כל כולן.

זכיתי.

+2

All reactions:

לפני זמן מה היה לי ויכוח עם חבר על ארץ נהדרת.

אני מצאתי שהיו להם מערכונים נוקבים וחזקים מאד מאז החלה המלחמה. הוא טען שהם: “הייטרים שמפיצים שנאה ופילוג בעם במסווה של הומור”

אתמול השתכנעתי.

עוד לפני תגובתי הצפויה על השימוש הציני במערך הנפגעים (ואלוהים כמה ציני הוא היה),

הצורך הזה להצית עוד מחלוקת בעם, כ”כ מיותר בימים אלה.

דווקא בימים האלה בהם כ”כ הרבה ישראלים- כולל חרדים – מתגייסים למען העם, זה היה מיותר.

ברורות לי הנסיבות – חוק המילואים וכו – ואין לי כל ספק שאם יותר חרדים היו עושים יותר היינו במקום אחר – אבל

הדרך!!

להשתמש בקציני נפגעים (ושמישהו ילמד את כותבי ארץ נהדרת את ההבדל בין מודיעי נפגעים לקציני נפגעים – כי זה הרבה מעבר לסמנטיקה!!!!),

להשתמש באובדן הגדול בעולם, בימים שמשפחות רבות במדינה יושבות עדיין שבעה או סופרות 30,

ללעוג לעוצמת הכאב שחשים הורים שמודיעי הנפגעים דופקים על דלתות ביתם, וכן, גם על בתי משפחות חרדיות נקשו המודיעים, ב132 הימים האחרונים.

לזלזל במקצועיות המודיעים וברגשותיהם,

שום דבר טוב לא יצא מזה!!

ארץ נהדרת לא קידמתם דבר!

לא ייצא מזה שיח בונה ומפרה, הידברות, ואולי פתרון.

לא עשיתם כלום מלבד לזרוע שנאה ופילוג, עלבון וצער – בימים, בהם כל ייעודכם הוא להעלות חיוך על פנינו – פני אומה שטופות דמע וקסם.

וכל שנותר לי לאחל לכם הוא שלעולם לא תבינו !

בפרופורציות של הזמן, כנראה שאנחנו בסדר

אולי אפילו יותר מבסדר,

אבל הימים האלה,

נקודות הציון

מותירים אותנו חשופים לגל הרגשות ששוטפים אותנו שנה אחרי שנה.

ובפרופורציות של הזמן ושל המלחמה

נדמה שאין אצלינו זמן לפצעים להיסגר, לנשמה להחלים ולהתחזק,

לקחת אוויר לפני שצוללים למסע נוסף, אישי, משפחתי ולאומי

לב שפועם זוכר הכל

https://www.facebook.com/share/p/15G98i5f2G

כשצילמתי את התמונה הזו תהיתי אם העובדה שישבנו בגובה רב סייעה לאלוהים או מי מטעמו לשמוע את תפילתנו….

אַחֲרֵי הַכְּאֵב / נֹעַם חוֹרֵב

בְּאֵיזֶשֶׁהוּ שָׁלָב

הַכְּאֵב מְוַותֵּר

כְּאִילּוּ אוֹמֵר:

גָּדוֹל עָלַי כָּל הָעֵסֶק הַזֶּה,

וּמִתְפַּטֵּר.

וְאָז אַתָּה נִשְׁאָר

עִם מַשֶּׁהוּ לֹא מוּגְדָּר

מִין עֶצֶב בָּר

לֹא מְדוּבָּר

זָר

אֲבָל מוּכָּר.

בְּלִי סוֹף.

בְּלִי הַתְחָלָה.

רֶגֶשׁ חָדָשׁ

שֶׁעֲדַיִין לֹא הִמְצִיאוּ לוֹ מִילָּה.

מי חוגג בימים כאלה?

איך אפשר לשמוח מול כמויות העצב, הכאב, הפחד והגעגוע?

אתמול אחהצ כשהחל לזרום המידע על האירועים בעזה הכרזתי ביני לבין עצמי על ביטול יום ההולדת.

אבל אז נזכרתי ביום הולדתי ה – 15, יום אחרי הפיגוע המחריד בבית ליד.

בהפסקה הגדולה יצאתי עם זר בלונים עצום למסדרון והמורה שלי עמדה שם ממררת בבכי על תלמידיה שנרצחו, “תעיפו את הבלונים האלה מפה!! זה לא יום לבלונים” היא צרחה, בגילי המופלג אני יודעת שהיא עשתה טעות, אבל באותו הרגע המסר שקיבלתי היה שהמתים חשובים יותר מהחיים.

הילדים לא יוותרו לך

ולא צריך בענק

אפשר בקטן

אפילו בבית, בלי לצאת.

הבוקר העירו אותי שלושת הבנדיטים שלי, כל אחד עם בלון ושרו לי עם אלדד שירי יומולדת.

ואחכ נשאבתי לשמות ולסיפורים ולעשייה שלי בימים אלה – שלא נעצרת לשנייה.

בצהרים אלדד דאג להפוגה קצרה, היה נעים ומפנק, אבל הלב היה שבור.

ב20:30 בערב הדלת נפתחה והחברים התחילו לזרום פנימה, עם שתיה ואוכל ועוגות והפתעות והמוסיקה נדלקה, והאלכוהול מילא את הכוסות ואת השברים.

יומולדת במלחמה זה לא משהו שאפשר לעכל ולהבין

אבל אפשר להזכיר לעצמינו כמו בכל בוקר בחודשים האחרונים שעלינו לעשות הכל כדי להמשיך לחיות, לאהוב ולשמוח.

אחרת כבר הפסדנו.

כשהייתי בתיכון נסעתי עם המשלחת לפולין,
גם במהלך שירותי הצבאי נסעתי.
עמדתי במשרפות, בתאי הגזים ומול הר האפר ולא הבנתי כלום.
מה מבינה ילדה ישראלית שגדלה במדינה שלה?
שיש לה בית וצבא שמגן עליה.

היום זכיתי שייקרע ליבי לגזרים ביושבי ליד אישה ששבה מעזה, תיאוריה הבלתי נסבלים מוטטו באחת את חומת המגן שבניתי סביב ליבי ב 7/10.
זכיתי לבכות בלי לחשוב ליד אישה שמשפחתה נעלמה ברגע, שסיפורה האחד מיני רבים פשוט לא ייאמן.

אולי אני קצת בדיליי וטקסטים מסוג זה כבר פחות נראים ברשת, אולי הלב שלכם כבר לא יכול להכיל את הזוועות.
אבל כבר 3 וחצי חודשים שאני במילואים, עושה למען, ומשתדלת לעזור לאנשים,
ורק היום במסגרת תפקידי החדש, העזתי להקשיב לסיפורים באמת, הבטתי להם בעיניים, החזקתי את ידן ואחכ חיבקתי אתן חזק חזק, מבטיחה לעצמי לעולם לא לשכוח.

ובכיתי.
סוף סוף בכיתי.

שייקה פייקוב – ארץ שנאהב Shaike Paikov

נרות השבת שלי.
אחד עומד איתן נחוש להמשיך לבעור,
ואילו השני אמנם דולק אבל פחות יציב, חלש ומהבהב, נלחם בעוז להמשיך לדלוק ולהאיר את השבת הכואבת הזו.
שבועיים אחרי הזוועות.
רחוק ממני וככ קרוב.
הגוף עוד לא חזר לנשום ולישון, הלב מרוסק
והראש…. הראש משחזר בלי הפסקה.
הלוואי שאצליח לזכור את אביו של החייל שנחטף מהטנק ואת אביו של הקצין שהיה ממש בדרכו לבית החולים ונעלם, את ש. שמשפחתו לא איבדה תקווה לרגע ואת א. שאמו, מפוקחת ומבינה, לא סיפרה לבעלה שיש שמועה שהוא באחד מבתי החולים, כי ידעה שהוא כבר לא איתנו.
את ג. שזיהינו לפי הקעקוע ברגל ואת ש. הפצוע שאחיו נהרג, ואת הילדה היפייפיה שהוריה שלחו לנו תמונה וכך ידענו שהיא נחטפה לעזה.
את שושי הרעיה שחיכתה ימים למודיעים ואת שושי השניה אחותו של א. שהוציאה את הילדים מהבית כי לא רצתה שישמעו מה אומרים לה הקצינים.
ואת 2 המשפחות שבזמן שדיברו איתי מותשים ונחושים כיוונתי את מודיעי הנפגעים לחדר בו ישבו בבתי החולים, ושמתי קץ לתקוותם.
את כל מי שהתחנן בדמעות שאתן לו רמז בין המילים שלי, כי הוא כבר מבין אבל רוצה לדעת, את כל מי שצעק וכעס ובסוף התנצל בשקט ואמר שהוא יודע שזה לא באשמתי. את אלה ששלחו לי מפות ותצ”אות של המסלול אותו עבר ילדם כשברח מהמסיבה ונעלם.
את מי שסמך עליי והתמסר ואת אלה שאיבדו אמון בכל.
את כל מי שישב סביבי וניהל שיחות כמוני, מביט בי חסר אונים, שבור לב ומחוייב.
את לוחם הנחל שמשפחתו שלחה תמונה של גופתו הירוייה כדי שמישהו יבוא להודיע להם והם יוכלו להתחיל לשבת שבעה.
הלוואי שאצליח לזכור את מה שנמנעתי מלדעת, את הסרטונים שלא ראיתי, התמונות שמחקתי, הכתבות שהנמכתי להן את הקול ועדיין שמעתי הכל.
הלוואי שאצליח לזכור את הרגע בו נכנסתי לאוטו בשבת הארורה ההיא ויצאתי למשימה שלי, מתה מפחד מהדרך ועדין נוסעת.
הלוואי שאזכור לתמיד את החיילות שישבו לצידי נותנות את כל כולן ושואלות את עצמן תוך כדי מה קרה לעולם התמים והשמח שחיו בו.
הלוואי שאזכור לתמיד את המספרים העולים, הנעדרים והפצועים, הבחילה והסחרחורת, והאוכל שדחפתי פנימה שיעצור את הדמעות.
הלוואי שאזכור לתמיד את הרצון לברוח וההחלטה להישאר, את האהבה ללא תנאי לצבא לעם ולארץ.
את ההחלטה לסייע לכל מי שביקש, את גיוס המתנדבים, הודעות התמיכה מהחברים והשכנים.
את הרגע ההוא לפני 3 שבועות בלטרון בו הבעתי תקווה שנחזור להיות העם שהיינו במלחמת יום כיפור ואת זה שלא לכך התכוונתי.
הלוואי שהנר השני שלי ימצא כוחות לבעור, להאיר את הדרך, לחיות.